פלישת טורקיה לקפריסין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פלישת טורקיה לקפריסין | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 כותרת העיתון הטורקי "הירייט" מיום 20 ביולי 1974: "הצבא בקפריסין! - הפעולה החלה בשעה חמש לפנות בוקר. צנחנים טורקים נחתו ביישיל אדה". למטה מימין: "אג'וויט נימק את ההחלטה: אנו מגיעים למען השלום בקפריסין" |
|||||||||
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
 טורקיה |
.svg/22px-Flag_of_Greece_(1828-1978).svg.png){kind=small} יוון קפריסין |
||||||||
פלישת טורקיה לקפריסין (טורקית Kıbrıs Barış Harekâtı - "מבצע השלום בקפריסין", יוונית Τουρκική εισβολή) ב-20 ביולי 1974 התרחשה בעקבות ההפיכה הצבאית בקפריסין ותפיסת השלטון בידי ארגון קפריסאי יווני קיצוני אשר רצה לספח את האי ליוון, חמישה ימים קודם לכן. המערכה זכתה לשם הקוד הצבאי "מבצע אטילה" ונמשכה עד תחילת חודש אוגוסט 1974 תוך שהיא מבססת מסדרון בשליטה טורקית מחופו הצפוני של האי עד לבירה ניקוסיה. לאחר שלא הושגה הפסקת אש כבש הצבא הטורקי את כל חלקו הצפוני של האי במסגרת "מבצע אטילה 2", וביסס את חלוקת האי לשתי ישויות נפרדות. בחלקו הצפוני של האי הוקמה הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין וחלקו הדרומי המשיך להתקיים כרפובליקה של קפריסין. שתי הישויות המדיניות הנפרדות ממשיכות ומתקיימות מאז זו לצידה של זו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
שורשיה של הפלישה הטורקית לקפריסין נעוצים באופן עקיף ביותר במאה ה-16, עת הצבא העות'מאני כבש את האי מידי הונציאנים ב-1570. בכך החלה שליטה עות'מאנית באי אשר נמשכה עד שנת 1878 ואשר במהלכה היגרו טורקים רבים אל האי. לאחר קונגרס ברלין ב-1878 עבר האי לשליטה בפועל של הבריטים אשר סיפחו אותו באופן רשמי ב-1913.
השלטון הבריטי באי התנהל באופן יחסי על מי-מנוחות, אך בראשית 1955 החל המצב בקפריסין להתדרדר ועימו גם יחסי טורקיה ויוון. יורגוס גריווס (Γεώργιος Γρίβας) הקים את אאוקה "ארגון הלוחמים הקפריסאים הלאומי" (EOKA, Εθνική Οργάνωσις Κυπρίων Αγωνιστών) והחל בהתנגדות אלימה לשלטון הבריטי באי מתוך כוונה מוצהרת להביא לסיומו ולאיחוד האי עם יוון (Ένωσις). מנגד העלו גורמים בקרב האוכלוסייה הטורקית באי את דרישתם לטקסים (Taksim), חלוקת האי לשתי ישויות אתניות נפרדות. יחסי הקהילות היוונית והטורקית באי הורעו וגלשו לאלימות שנמשכה עד סוף שנות השישים. עם זאת, ב-19 בפברואר 1959 נחתם בלונדון הסכם שהתקבל על ידי טורקיה, יוון, בריטניה ושתי הקהילות האתניות באי, ואשר לפיו תסתיים השליטה הבריטית בקפריסין והאי יזכה בעצמאות. ההסכם קבע כי האי לא יאוחד עם יוון ולא יחולק לשתי מדינות אתניות נפרדות, ובסעיף 3 קבע כי טורקיה, יוון ובריטניה ישמשו ערבות לשלום האי ולביטחונו, וכי ידונו יחדיו ביישומו התקין של ההסכם. עוד קבע סעיף 3 להסכם כי אם שלוש המדינות לא יבססו הסכמה בעניניו של האי, רשאית כל אחת מהן לעשות באופן חד צדדי את הנדרש כדי להביא ליישומם של כללי ההסכם. בכך ניתנה לשלוש המדינות זכות להתערב בעניניו הפנימיים של האי. ב-1960 זכתה קפריסין בעצמאותה אך יחסי שתי הקהילות באי לא השתפרו ואף החמירו לאחר שנשיא קפריסין הארכיבישוף מקאריוס השלישי הציע לערוך 13 תיקונים בחוקת המדינה. תהליך הקיטוב באי הלך והתעצם והאוכלוסייה הטורקית שהיוותה מיעוט החלה מתרכזת במובלעות. ב-1964 הוקם "כוח שמירת השלום של האומות המאוחדות בקפריסין", או "אונפיסי"פ" (UNFICYP, United Nations Peacekeeping Force in Cyprus). הן ממשלת טורקיה והן ממשלת יוון שנשלטה החל מ-1967 בידי החונטה הצבאית, התערבו באופן תדיר בענייניו של האי אשר נע בלאו הכי בין רעיון האיחוד עם יוון לבין רעיון ה"חלוקה" (Taksim) הטורקי. ב-1971 שוב הקים גריווס כוח מעין צבאי קפריסאי-יווני אשר נטל לעצמו את השם EOKA-B, הכל בתגובה לכך שמקאריוס נטש לדעתו את רעיון האיחוד. הכוח שהוגדר כארגון טרור הן על ידי טורקיה ובריטניה והן על ידי מקאריוס עצמו, נתמך בידי ממשלת הגנרלים היוונית[1]. לאחר מותו של גריווס בינואר 1974 הגבירה החונטה הצבאית היוונית את שליטתה בארגון, ובעידודה, ב-15 ביולי 1974, תפס הארגון את השלטון במסגרת הפיכה צבאית. התגובה הטורקית לא איחרה להגיע, וממשלתו של בולנט אג'וויט הורתה לצבא הטורקי לפלוש אל האי.
[עריכה] "מבצע אטילה" - 20 ביולי 1974 עד 8 באוגוסט 1974
ביום 20 ביולי 1974 בשעה חמש לפנות בוקר החלה הפלישה הטורקית לקפריסין שזכתה לשם הקוד "מבצע אטילה" ונודעה גם כ-Kıbrıs Barış Harekâtı - "מבצע השלום בקפריסין". המבצע התרכז בשני מוקדים - האחד לאורך רצועת החוף שמצפון לרכס קירניה, והשני מדרום לרכס ובסמוך לניקוסיה. מטרת המבצע הייתה להגיע עד ל"קו אטילה" שנודע לימים כקו הירוק, ואשר נמתח בין פמגוסטה (יוונית Αμμόχωστος, טורקית Mağusa או Magosa בעבר, וכיום Gazimağusa - "מאוסה הגיבורה"[2]) במזרח ומפרץ מורפו (Κολπος Μορφου, Güzelyurt Körfezi) במערב. המבצע נערך בשני שלבים - הראשון ביסס ראש גשר בצורת משולש הפוך שקודקודו בניקוסיה והשני השלים את כיבוש השטח שמצפון לקו הירוק.
| תאריך | שעה | פעולה (אדום - טורקיה; כחול - קפריסין/יוון; ירוק - אחר) |
|---|---|---|
| 20.7.74 | 0500 | חיל האוויר הטורקי הפציץ את שדה התעופה בניקוסיה ואת מחנות "כוח ההתערבות היווני בקפריסין" (ΕΛΔΥΚ) והמשמר הלאומי הקפריסאי (Εθνική Φρουρά) ליד קירניה (גירנה) וליד ניקוסיה. |
| 20.7.74 | 0550 | נחיתת צנחנים טורקים במובלעת הטורקית בגניילי (Genüyeli או Kioneli) צפונית-מערבית לניקוסיה ומדרום לרכס קירניה. |
| 20.7.74 | 0730 | תחילת מתקפת הנגד בגניילי של כוח קפריסאי ויווני ובו 550 חיילים ו-15 טנקים. |
| 20.7.74 | 0830 | תחילת הנחיתה הטורקית בחוף פנטמילי, 8 ק"מ מערבית לקירניה, מ-22 נחתות ובליווי 7 משחתות וספינות תותחים. פעולת הסחה טורקית סמוך לחוף פמגוסטה. שתי ספינות טורפדו קפריסאיות שנשלחו מקירניה לעבר הכוח הטורקי מוטבעות. |
| 20.7.74 | בוקר | המשך הצנחה והסקה של כוחות טורקים בשטח שבין ניקוסיה וקירניה. |
| 20.7.74 | צהרים | תחילת מתקפת הנגד של המשמר הלאומי הקפריסאי בצפון ניקוסיה במטרה לכתר את העיר מצפון. כוח צנחנים טורקי המוצנח על קווי היוונים סופג אבידות כבדות. |
| 20.7.74 | 1800 | הכוח היווני-קפריסאי תוקף את גניילי ודיקומו ונהדף לאחר כשעה ומחצה. |
| 20.7.74 | 2300 | חידוש המתקפה היוונית-קפריסאית בגניילי ודיקומו. הקרבות נמשכים עד הזריחה ומסתיימים בהתקפה אווירית טורקית. |
| 21.7.74 | - | המשמר הלאומי הקפריסאי פורס קו הגנה ממערב לקירניה ולאורך הכביש המוביל לקרווס. |
| 21.7.74 | - | כוח טורקי נוסף מוצנח ברכס קירניה מדרום לעיר ובמקום מתחוללים קרבות עזים שמסתיימים בנסיגה יזומה של הקפריסאים. קירניה מכותרת לחלוטין בידי הטורקים. |
| 21.7.74 | 1615 | המשחתת הטורקית "קוג'טפה" (Kocatepe) מוטבעת על ידי "אש ידידותית" של מטוסי חיל האוויר הטורקי. |
| 22.7.74 | שחר | תגבורת יוונית מוטסת לאי ב-15 מטוסי תובלה. שניים מופלים בידי המשמר הלאומי הקפריסאי הסובר בטעות כי מדובר במטוסים טורקים. כ-200 חיילים יוונים מגיעים לאי במסגרת המבצע. |
| 22.7.74 | בוקר | כוחות טורקים נוספים מגיעים לאי בדרך הים ובהצנחה מהאוויר מצפון לגניילי. קירניה נכבשת בידי הצבא הטורקי והכוח היווני-קפריסאי נמלט ממנה. |
| 22.7.74 | 1600 | ארגון האומות המאוחדות מכריז על הפסקת אש |
| 22.7.74 | 1700 | הכוחות הטורקים משני צדדיו של רכס קירניה נפגשים ומשיגים רצף טרטוריאלי מהחוף הצפוני ועד סמוך לניקוסיה. |
| 22.7.74 | 1700 | הפסקת האש נכנסת לתוקף. |
| 22.7.74 | - | התקוממות של האוכלוסייה הטורקית באזורים שונים באי, ובין היתר בלרנקה, פאפוס, לימסול ופמגוסטה. |
| 23.7.74 | בוקר | הפסקת האש מתמוטטת. התקפה טורקית בכיוון שדה התעופה של ניקוסיה בשני גלים. הכוח היווני-קפריסאי מצליח למנוע את כיבוש שדה התעופה. |
| 23.7.74 | - | נציגי האו"ם משיגים הפסקת אש בשדה התעופה והמשמר הלאומי הקפריסאי מוסר את השדה לידיהם. השדה המוכרז כאזור מוגן בידי הארגון. |
| 23.4.74 | - | מבצע לפינוי 1,600 אזרחים זרים מאורגן בידי האו"מ וממשלת בריטניה. |
| 25.7.74 | - | סבב שיחות ראשון בז'נבה בהשתתפות שלוש המדינות הערבות להסכמות לונדון. |
| 25.7.74 | - | תגבורת טורקית נוספת מגיעה לאי בדרך הים. |
| 26.7.74 עד 8.8.74 | - | המשך הקרבות וכיבוש קרווס ולפיתוס ממערב לקירניה מבסס ראש גשר בצורת משולש הפוך שקודקודו בניקוסיה. הטורקים לא מצליחים לכבוש את שדה התעופה בעיר. |
| 10.8.74 | - | סבב שיחות שני בז'נבה נכשל. |
[עריכה] מבצע אטילה השני
עם כשלונן של השיחות בז'נבה החל "מבצע אטילה השני" ב-14 באוגוסט 1974 וצבא טורקיה הביא את הפסקת האש לסיומה בהתקפה מוצלחת שנמשכה שלושה ימים. בו ביום כבשו הטורקים את מורפו (Μόρφου, כיום Güzelyurt) במערב. ב-15 באוגוסט 1974 בשעה 19:00 קרסה סופית ההגנה היוונית-קפריסאית בפמגוסטה ואחרון רובעיה נכנע. הכוח היווני-קפריסאי נסוג לניקוסיה ובעיר נערכו קרבות טנקים. ב-16 באוגוסט 1974 בשעה 18:00 כבשו הטורקים את לפקה (Lefke, Λεύκα) והגיעו עד ל"קו אטילה". טורקיה הודיעה כי היא מקבלת את הפסקת האש אך הלוחמה המשיכה באזור שדה התעופה עד שההגנה היוונית התפוררה. ב-17 באוגוסט 1974 איגף הצבא הטורקי את ניקוסיה ממזרח, ניתק את הכביש המוביל מהעיר דרומה לכיוון לרנקה (כיום כביש B17) ושחרר את המובלעת הטורקית בלורוג'ינה (Lurucina, כיום Akıncılar), שהייתה לנקודה הדרומית ביותר אליה הגיעו הטורקים במהלך הפלישה. סך הכל כבש הצבא הטורקי כשליש מהאי והבירה ניקוסיה נחצתה לשתי ערים נפרדות.
[עריכה] תוצאות
ימים ספורים לאחר סיום הלוחמה בקפריסין, ובמידה רבה כפועל יוצא מהתבוסה היוונית הצבאית, בא לסיומו שלטון החונטה הצבאית ביוון. צבא טורקיה לא התפנה מהאי וב-1975 הכריזו הטורקים באי על הקמתה של "המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין" (Kıbrıs Türk Federe Devleti). הכרזה זו הייתה אמורה להיות צעד לקראת הקמת מדינה פדרלית שתכלול את כל שטחו של האי, אך היוזמה נדחתה על ידי קפריסין, האומות המאוחדות והקהילה הבינלאומית. לאחר שמונה שנות משא ומתן חסר תוצאות בין שתי הישויות המדיניות באי, הכריזה הישות הטורקית על עצמאותה ב-15 בנובמבר 1983 ואימצה את השם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" (Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti, KKTC). אף מדינה למעט טורקיה ואף ארגון בינלאומי אינו מכיר בריבונותה של הרפובליקה של צפון קפריסין, ומאידך מכנים הטורקים את קפריסין היוונית באופן רשמי בשם "Güney Kıbrıs Rum Yönetimi, GKRY", היינו "המינהל היווני של דרום קפריסין". למרות שהמדינה הטורקית היא ישות ריבונית דה-פאקטו, היא מתנהלת באופן המזכיר נפה טורקית יותר מאשר מדינה עצמאית, וההמנון, המטבע וכמובן השפה זהים לאלה של טורקיה. מאידך, קפריסין היוונית משתפת את שפתה ואת הימנונה עם יוון, ועם הצטרפותה לאיחוד האירופי היא מקושרת אליה גם באופן פוליטי רשמי.
בצעד שהזכיר עד מאוד את חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ויוון לאחר הסכם לוזאן מ-1923, נמלטו או גורשו 200,000 קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי אל דרומו, ובמקביל נמלטו או גורשו 60,000 קפריסאים-טורקים אל צפון האי. בנוסף היגרו מטורקיה עשרות אלפי טורקים אל חלקו הצפוני של האי. כ-2,000 אזרחים בני שתי הקהילות נותרו בחזקת נעדרים מהתקופה שבין 1960 ו-1974[3].
