עבודת המולך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עבודת המולך היא פולחן עבודה זרה לאליל כנעני, שרווחה במרחב ארץ ישראל באלף הראשון לפנה"ס. מעשה הפולחן כלל הבערת מדורה והעברת הבנים (לרוב - הבכורות) באש. עבודת המולך מוזכרת בתנ"ך כסמל למעשה רע, בעיקר בקרב מלכים, ומכל המקומות עולה כי היא נעשתה בתוך גיא בן הינום בירושלים: "וְהוּא [המלך אחז] הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם" (דברי הימים ב פרק כ"ח, ג); "וְהוּא [המלך מנשה] הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף (שם פרק ל"ג, ו); "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶך" (מלכים ב פרק כ"ג, י.

פרשני המקרא נחלקו בשאלה באם הבנים רק הועברו באש, מבלי שקרה להם כל דבר רע, או שמא הם נשרפו חיים במדורות הפולחן. הקושי טמון בתיאורי המקרא: האם האב רק "הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ" או שמא "וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ"? בתיאור המופיע בספר ירמיהו הדברים ברורים למדי: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו פרק ז', לא). מתיאור זה עולה עדות של שריפה ממש, ולכן יש המסבירים את המושג "בָּמוֹת הַתֹּפֶת" בהקשר של תופים: הילדים המסכנים צווחו מכאב, וכדי שצעקותיהם לא תגענה אל אוזני אמהותיהן היושבות בעיר הסמוכה, הכו עובדי המולך בתופים, כדי להסוות את הקולות (רש"י, רד"ק, פירוש מצודת ציון ואחרים). לעומתם הרמב"ם שמסתמך על הפסוק "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש", סבר כי עבודת המולך היא העברת הבן בשלהבת המדורה ללא כל גרימת נזק לילד. ^[1]

על פי מדרש ילקוט שמעוני^[2] מבנה במות התופת כלל שבע מחיצות סורגים, שביניהן פסלו של האליל, שהיה חלול ומוסק מבפנים באש. לפסל היו פני עגל, וידיו היו פשוטות לקבלת הקרבנות. לבמה היו שבעה תחומים אחד לפנים מהשני, להקרבת קרבנות העבודה הזרה. הראשון - להקרבת עופות; השני - להקרבת צאן; השלישי - להקרבת שה; הרביעי - להקרבת עגל; החמישי - להקרבת פר; השישי - להקרבת שור; השביעי - להקרבת קרבנות אדם. לפני שהאב היה מכניס את בנו לתחום השביעי הפנימי מכולם, הוא היה מנשקו, ולאחר מכן המולך (האדם שעבד בעבודה הזו) היה נותן את הבן על כפות ידיו המלובנות של המולך ושורפו באש. עוד על פי ילקוט שמעוני גיא 'בן הינום' נקרא בשם הזה, מפני שקולו של התינוק המוקרב היה 'נוהם מכח האש', בזמן שהיו מתופפים בתופים (גי התופת) כדי להחריש את קולו, או לפי פירוש נוסף מפני שהנאספים היה נוהמים ואומרים לאב המקריב 'ינהם לך, יערב לך'.

בניגוד לפולחנים אחרים שבהם הקרבת הבן הייתה נהוגה רק במקרה קיצוני מאוד, כמו אוייב שצר על העיר וסכנת אבדון, נראה כי בפולחן המולך, הקרבת הבן הייתה חלק מהתהליך השגרתי של פולחנו, שבו נקרא העובד המסור של האליל, לתת את בנו כקורבן לאל, באקט של התמסרות.

הפולחן המחריד עורר את זעמו של הנביא ירמיהו, אשר ניבא עקב כך נבואת חורבן על ירושלים, שהרשתה לדבר כזה להתרחש בה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ, תִּצַּלְנָה אָזְנָיו: יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ-בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם: וּבָנוּ אֶת-בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי: לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה וְלֹא-יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה: וּבַקֹּתִי אֶת-עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת-נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ" (ירמיהו פרק י"ט).

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ משנה תורה, הלכות עבודה זרה ו' ו'
2. ^ ילקוט שמעוני ירמיהו ז' רמ"ז - רע"ז

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תפת