מידע פנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מידע פנים הוא מידע על חברה, שהנפיקה ניירות ערך הנסחרים בבורסה לניירות ערך, שיש בו כדי להשפיע על מחיר ניירות ערך אלה, אך טרם פורסם ברבים, וידוע רק לעוסקים בענייניה הפנימיים של החברה. מידע פנים מעניק למחזיק בו יתרון רב על-פני הציבור בעת המסחר בניירות הערך הרלוונטיים, ולכן השימוש בו נחשב לעבירה פלילית (עבירת צווארון לבן) במדינות רבות ובהן ישראל.

[עריכה] מידע פנים בישראל

פרק ח'1 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, שנוסף לחוק בשנת 1981, אוסר על שימוש במידע פנים. מידע פנים מוגדר בחוק זה: "מידע על התפתחות בחברה, על שינוי במצבה, על התפתחות או שינוי צפויים, או מידע אחר על החברה, אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה". שימוש במידע פנים פירושו עשיית עסקה בנייר ערך שהמידע עוסק בו, או מסירת מידע זה לאחר, כשיש יסוד סביר להניח שהלה יעשה שימוש במידע. רשות ניירות ערך מקפידה לחקור חשדות על שימוש במידע פנים, והביאה להטלת עונשי מאסר בפועל על מי שעברו עבירה זו.

בפסק דין (ע"פ 4675/97 ישראל רוזוב נ' מדינת ישראל) שעסק בסוגיה זו, הסביר השופט מישאל חשין את מניעי האיסור לעשות שימוש במידע פנים:

אין צורך להעמיק-ביתר, כדי לדעת ולהבין כי בְּרִיחַ-התיכון באיסור לעשות שימוש במידע פנים הוא יסוד ההגינות: ההגינות התובעת להעמיד אנשים "מקורבים" למידע בחברה במעמד שווה לאנשים שאינם מקורבים, ככל שהמדובר הוא בעסקות בניירות ערך של החברה. לא כל הידוע ל"אנשי פנים" ולמקורבייהם על הנעשה בחברה ועל מצבה ידוע גם לציבור הרחב, והחוק מבקש לאסור על אלה – אשר מידע פנים בעל משמעות בא לידיהם, והמידע אינו ידוע לציבור – כי יעשו עסקות בניירות-ערך של החברה כל-עוד לא פורסם המידע לרבים. טעם האיסור מדבר בעד עצמו, והוא, שאותם מקורבים לא ינצלו את מעמדם – ניצול לרעה בעיני החוק – להיטיב את מצבם (ולהרע ממילא את מצבם של אחרים). כוונת החוק היא למנוע קיומן של עסקות שבהן יש למקורבים עודף מידע אך בשל נגישותם למידע חשוב בחברה.

אכן, תכלית החוק היא למנוע ניצולה (לרעה) של עדיפות במידע, והנחת היסוד בו היא, שאיסור על ניצול (לרעה) של מידע פנים יעשה צדק בין השחקנים בשוק ההון. במקטעים מסוימים – בעיקר מדברים אנו באנשי-פנים החבים חובת אמון לחברה – שייך מידע פנים, על-פי עצם טיבו, לחברה, ואיש הפנים מחזיק בו כנאמן החברה. והמחזיק במידע בנאמנות אסור הוא בניצול אותו מידע לטובתו האישית.

בצד היבט זה של האיסור, היבט המוסר, שוכן לו צורך אחר – רבים יאמרו כי בו עיקר – הוא הצורך הכלכלי, הדואג לאמינותו וליעילותו של שוק ההון. איסור על שימוש במידע-פנים מביא ליעילותו של השוק, כך אומרים לנו, שכן הכול יודעים כי כל המידע שלעניין (למצער – רוב המידע) פרוש כשולחן-ערוך לפני כל המשתתפים במשחק-השוק, כי המשחק הוא "פתוח". ההנחה היא, כי שוק יהא שוק יעיל, רק אם מחיריהם של ניירות-הערך ייקבעו כשקלול כלל המידע. באותו הקשר ייאמר, כי אם יותַר למקורבים לנצל מידע-פנים לטובתם, יגבר החשש כי משקיעים "קטנים" ידירו רגליהם מן השוק, או לחלופין, יעלו את "מחיר" כניסתם לשוק.

[עריכה] לקריאה נוספת

י' גרוס, "האיסור בדבר ניצול מידע-פנים בחברות", עיוני משפט טו (תש"ן) 481.
ע' ידלין, "גבולות האיסור על שימוש במידע-פנים", עיוני משפט כה (תשס"א-תשס"ב) 143.
נ' מימון-שעשוע, "שימוש במידע פנים – בין אסור למותר", הפרקליט מו (תשס"ב-תשס"ג) 85.
ז' גושן, ג' פרחמובסקי, "הטעמים בעד ונגד השימוש במידע פנים: הערכה מחודשת", ספר שמגר (כרך ג, תשס"ג) 321.
ז' גושן, ג' פרחמובסקי, "האיסור על שימוש במידע-פנים – מונופול של אנשי-פנים או תחרות בין אנליסטים?", עיוני משפט כה (תשס"א-תשס"ב) 655.