מאזן הנוחות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאזן הנוחות הוא מושג הלקוח מעולם המשפט, והוא דרך משפטית לקבל הכרעה תוך כדי בחינת התוצאה האפשרית של ההכרעה. כאשר לשני צדדים בדיון משפטי ישנם טיעונים בעלי משקל, וקשה להכריע משקלו של מי עדיף – פועל השופט לפי מבחן מאזן הנוחות. הוא מניח שתי תוצאות אפשריות, ובוחן מי מהצדדים בדיון ינזק יותר אם יוחלט לטובת צד זה או אחר. התוצאה שתגרום את הנזק הקטן יותר היא אשר תהיה עדיפה, ועל פיה תינתן הכרעה. מבחן מאזן הנוחות עולה לעתים קרובות בעת דיונים על בקשה למתן צווים שונים כמו צו עיקול או צו מניעה, שבה בוחן בית המשפט את הנזק שייגרם למבקש במידה שלא יינתן הצו אל מול הנזק שייגרם למשיב במידה ויינתן צו כמבוקש. כאשר בכל אחת מהחלופות - נזק שייגרם עלול להיות בלתי הפיך.
לעתים צד אחד בתביעה טוען מראש טענה הקשורה במאזן נוחות. לדוגמה, אזרח התובע לסגור מפעל בשכנותו הגורם לרעש בלתי נסבל, ואילו המפעל משיב כי הרעש אינו גורם נזק, ולחלופין מעלה את הטענה כי הוא מעסיק מאות פועלים ותורם למדינה רווח כספי מהיותו יצואן מצליח. אם יסגר המפעל, יאבדו מאות פועלים את מקור פרנסתם, וגם המדינה תפסיד מקור הכנסה.
גם במשפטים פליליים, מפעילים לעתים את מבחן מאזן הנוחות. כך למשל השיקולים למתן עבודות שרות לציבור (של"צ) ללא הרשעה בדין, קשורים למבחן מאזן הנוחות – במקרים בהם נעברה עבירה שחומרתה אינה גדולה, וברור כי לכאורה יש להרשיע את הנאשם, ואף התביעה עומדת על כך שיורשע, וטוענת כי אי-הרשעה תהווה מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים, ויאבד מימד הגמול והעונש. מנגד מעלה הנאשם את הנזק הבלתי הפיך שייגרם לו בעבודה ובחיי המשפחה אם יורשע ויוטל עליו כתם לכל החיים. אם יהיה השופט סבור כי הנזק שייגרם לנאשם גדול יותר מהנזק שייגרם לחברה מאי-הרשעתו, יסתפק בעבודות שרות ללא הרשעה.
