לזרוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בדמות מהמיתולוגיה הנוצרית המוקדמת. אם התכוונתם למשוררת אמריקאית ששם משפחתה לזרוס, ראו אמה לזרוס.

לזרוס (בעברית: אלעזר) הינו דמות מהמיתולוגיה הנוצרית המוקדמת. על פי האגדה, לזרוס, אחיה של מריה המגדלית (מריה מגדלנה), היה חברו של ישו שמת ממחלה קשה.

כשלזרוס נפל למשכב קראה אחותו לישו, אך זה לא הצליח להגיע בזמן, ולכשהגיע כבר נפטר לזרוס ונקבר. ישו עלה בצערו אל הקבר ולפני קהל רב של אנשים הצהיר כי "אלו שמאמינים בי לא ימותו, וגם אם מתו - ישובו לחיים". וכשפתח את הקבר לזרוס יצא משם בריא ושלם.

לזרוס חי חיים ארוכים, ואחרי מותו של ישו והקמת הכנסייה על ידי פאולוס הפך לבישוף חשוב בכנסייה הצעירה. יש מאמינים כי לזרוס נקבר בביזנטיון, ועצמותיו הועברו לאירופה כחלק מהביזה של מסעות הצלב.

עם זאת, לפי האגדה מעשיו של האלוהים אינם הפיכים, ואת זה שהאלוהים השיב לתחייה "לא הזמן ולא האדם יוכלו שוב להמית". ולכן ישנם נוצרים המאמינים שלזרוס מהלך עדיין בינינו, ומחכה לשובו של ישו בביאה השנייה.

עקב שובו מהמוות, ועקב האגדה על אורך חייו, הפך השם לזרוס לכינוי לאורך ימים והתחמקות ממוות, ומופיע כמשל ביצירות ספרותיות רבות.

[עריכה] תחיית אלעזר

אלעזר מבית עניה (הכפר בו גרו מרים ומרתא אחותה), היה חולה מאוד. מרים היא אשר משחה את האדון בשמן מבושם ונגבה את רגליו בשערותיה. אחיה אלעזר הוא שחלה.

שלחו האחיות להגיד לישוע: "אדוננו, ראה נא, זה שאהוב עליך חולה.", שמע ישוע ואמר: "המחלה הזאת איננה למות, אלא לכבוד אלהים, כדי שיכבד בה בן-האלהים."

ישוע אהב את מרתא ואת אחותה ואת אלעזר. כאשר שמע כי חלה, שהה עוד יומים באותו מקום. אחרי כן אמר לתלמידיו: "בואו נחזר לארץ יהודה.." , אז אמר להם ישוע במפרש: "אלעזר מת. ואשר לכם, אני שמח שלא הייתי שם - למען תאמינו. אך בואו נלך אליו.".

בהגיעה אל המקום שהיה בו ישוע, נפלה מרים לרגליו ואמרה לו: "אדוני, לו היית פה, לא היה אחי מת." כראותו אותה בוכיה, והאנשים שבאו אתה בוכים גם הם, נסערה רוחו של ישוע והוא והזדעזע. הוא שאל: "איפה הנחתם אותו?". ואז ישוע, נפשו שוב סוערת בקרבו, נגש אל מערת הקבר המכסה אבן. אמר ישוע: "הסירו את האבן!", אמרה לו מרתא אחותו של המת: "אדוני, הריהו כבר מעלה ריח, כי עברו ארבעה ימים.", השיב לה ישוע: "הלא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את כבוד האלהים.".

הם הסירו את האבן וישוע נשא את עיניו למרום ואמר: "אבי, אודך כי שמעתני. ידעתי כי תמיד שומע אתה אותי, ורק למען העם העומד מסביב אמרתי זאת, שיאמינו כי אתה שלחתני.". לאחר שאמר את הדבר הזה, קרא בקול גדול: "אלעזר, צא החוצה!", יצא המת כשרגליו וידיו כרוכות בתכריכים ופניו עטופות במטפחת. אמר להם ישוע: "התירו אותו והניחו לו ללכת.".

התיאור הזה בבשורה על פי יוחנן מעניין במיוחד כיון שבאופיו הוא שונה מאוד מסיפורים דומים בבשורות הסינופטיות. בבשורות הסינופטיות פעמים רבות לאחר עשיית הנס מבקש ישו שלא יספרו על כך. כאן, הוא מתעכב במטרה מכוונת לגרום למותו של לאזרוס (אלעזר) כדי שתחייתו תגרום לאנשים להאמין בישו ובמסר שהביא לאנושות.

בתשובתו של ישו למרתה שאומרת לו "לו היית פה כי אז לא מת אחי", עונה ישו במילים הפותחות עד היום את תפילת האשכבה בהלוויות נוצריות: "אנוכי התקומה והחיים, המאמין בי יחיה גם כי ימות. וכל החי אשר יאמין בי לא ימות לעולם" (יוחנן י"א, פסוקים 25-26).