יחסי החוץ של ממלכת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ממלכת ירושלים קיימה קשרים הדוקים עם שכניהם ועם אירופה המערבית. יחסים אלו נעו מתלות ותמיכה כמו במקרה של אירופה דרך בריתות זמניות כמו במקרה של האימפריה הביזנטית ועד לעוינות גלויה כמו במקרה עם השכנים המוסלמים. כמו כן, קשרים הדוקים נקשרו בין ממלכת ירושלים למדינות הצלבניות האחרות במזרח התיכון.

תוכן עניינים 1 קשרים בין הממלכה לאירופה 2 קשרים בין הממלכה לשכניהם המוסלמים 3 קשרים בין הממלכה למדינות הצלבניות האחרות 4 קשרים בין הממלכה לביזנטים 5 קשרים בין הממלכה לארמניה

[עריכה] קשרים בין הממלכה לאירופה

התלות של הצלבנים בארץ ישראל באחיהם שנשארו באירופה הייתה מוחלטת. הנוצרים שהתיישבו בארץ ישראל היו שרויים במחסור תמידי בכוח אדם ובכסף. מסע הצלב שיצא בשנת 1101 מאירופה נועד לפתור את בעיית האוכלוסייה, אך כמעט כל המשתתפים בו ניגפו בפני הצבא הסלג'וקי. לדעת פראוור כשלונו של המסע (שלא נכלל במניין המקובל של מסעי הצלב) השפיע בצורה דרסטית על גורלה של ממלכת ירושלים מכיוון שגזר את דינה להיות לעד מדינה דלת אוכלוסין בתוך המון ערבי עוין מסביב.

על רקע התלות בנוצרים האירופאים ניתן להבין את החשיבות העצומה שהייתה לשליטה בערי החוף ובנמלים, דרכם קיבלו הצלבנים אספקה ותגבורת. כדי להגן על ערי החוף ולהבטיח את השליטה במרחב הימי נזקקו הצלבנים לצי. כאן באו לעזרתם הציים הגדולים של הערים האיטלקיות פיזה ג'נובה וונציה. אך בתמורה לעזרה נאלצו הצלבנים לתת לאיטלקים זכויות יתר בערים ואוטונומיה משפטית. למעשה לא היו האיטלקים כפופים למלך ירושלים, לא הזדהו עם האינטרסים של הממלכה, ולעתים אף סייעו באמצעות אספקה ומסחר עם אויביה.

[עריכה] קשרים בין הממלכה לשכניהם המוסלמים

בתחילת קיום הממלכה לא הייתה ישות מדינית מוסלמית אחת ששלטה באזור. בדרום הייתה ממלכת מצרים שכבר עברה את שיאה ושליטת השולשת הפטימית במדינה הייתה בפרפורי גסיסה. בעיות פנים רבות העיסקו את השלטון הפאטימי ולא היה להם פנאי לאיום החדש. ממזרח הצליחו הצלבנים לכבוש את כל האזור הפורה והגיעו עד שפת המדבר, כך שלא היו להם שכנים בגבול זה. מצפון ניצבה לה אמירות דמשק החזקה ועוד כמה אמירויות ערביות קטנות יותר. המוסלמים היו מסוכמכים בינם לבין עצמם לא פחות, ובתקופות מסויומות, אפילו יותר מאשר עם הצלבנים. למצב זה הייתה השפעה ישירה על יחסיהם של הצלבנים עם שכניהם.

ראשיתם של יחסים בין הצלבנים למוסלמים במעשי איבה ותופקנות צלבנית. הצלבנים פלשו לארץ ישראל ובכח הזרוע פילסו את דרכם באזור. בשלב זה לא היו יחסים דיפלומטיים בין הצלבנים למוסלמים. עם הזמן הבינו הצלבנים שאם ברצונם להתבסס במזרח התיכון עליהם לחדול ממעשי האיבה ולהגיע למודוס ויוונדי עם המוסלמים. אחרי כמה עשרות שנות קיומה של הממלכה הצלבנית היו, אמנם פשיטות הדדיות למטרות שוד וביזה, אך ככלל, התרגלו המוסלמים לנוכחות הצלבנית ולא ביקשו להכניעם בכח הזרוע.

מלבד קשרי מסחר ותרבות נוצרו גם בריתות צבאיות בין המוסלמים לצלבנים נגד מדינה מוסלמית אחרת. מצב זה הגיע לסיומו עם איחודן של הנסיכויות הסוריות על ידי נור א-דין באמצע המאה ה-12. ממשיך דרכו, צלאח א-דין הצליח ליצור אימפריה חזקה שאיחדה באופן זמני בין סוריה, צפון עיראק, מצרים וחלקים אחרים מהמזרח התיכון. בכוחן המאוחד יכלו המוסלמים למדינה הצלבנית ותבוסת הצלבנים בקרב קרני חיטין המיטה אסון על ממלכת ירושלים. בירתה חרבה וכמעט כל שטחיה נפלו לידיו של צלאח א-דין.

מסע הצלב השלישי ומותו של צלאח א-דין יצרו מציאות חדשה, הדומה למציאות שהייתה לפני איחוד המדינות המוסלמיות. שוב התפלגו להם האמירויות הקטנות ונלחמו בינן לבין עצמן יותר משנלחמו עם הצלבנים. שוב נוצרו בריתות צבאיות בין הצלבנים לסורים. תבוסת הקואליציה הצלבנית-סורית בקרב הירביה בשנת 1244 פער חורים ענקיים במרקם החברה הצלבנית. מפלתם הייתה כה גדולה שרק הפירוד בין המוסלמים מנע את נפילת הממלכה הצלבנית.

הצלבנים לא הצליחו להתאושש מנפילת הירביה ועמדו מנגד כשבייברס הממלוכי כבש בזה אחר זה את הערים והמבצרים המוסלמים והנוצריים בארץ ישראל. בסופו של דבר השתטלה מצרים הממלוכית על ארץ ישראל. בשיטת הסאלמי נפלו בזה אחר זה המבצרים הצלבנים ועריהם הבצורות. עכו, בירת הממלכה מאז נפילת ירושלים, נפלה ב-1291 ופרק זמן קצר לאחר מכן נפלו המעוזים הצלבנים האחרונים והקיץ הקץ על הנוכחות הצלבנית במזרח התיכון.

[עריכה] קשרים בין הממלכה למדינות הצלבניות האחרות

מלבד ממלכת ירושלים קמו במזרח התיכון שלוש מדינות צלבניות נוספות: רוזנות טריפולי, רוזנות אדסה ונסיכות אנטיוכיה. ממלכת ירושלים נהגה מעמדת בכורה בקרב המדינות הצלבניות וזכתה למרבית התמיכה האירופאית. כמו כן, מלך ירושלים ראה את עצמו פעמים רבות כפטרון המדינות הצלבניות האחרות והתערב לא אחת בענייניהן הפנימיים ואף הגן על שטחן. גם המדינות הצלבניות האחרות עזרו לממלכת ירושלים בעתות צרה.

[עריכה] קשרים בין הממלכה לביזנטים

ערך מורחב – יחסי הצלבנים והביזנטים במזרח התיכון

האימפריה הביזנטית ראתה בארץ ישראל שטח כבוש על ידי מעצמות זרות ולא הכירה בממלכת ירושלים. יתרה מכך, השליטים הביזנטיים תבעו להכיר בהם כשליטים האמיתיים של ארץ ישראל ודרשו ממלכת ירושלים וגם ממדינות צלבניות אחרות להכנע לדרישותיהם. גם הצלבנים לא ראו בעין יפה את הפעילות הביזנטית, ולא שאפו לבסס את יחסיהם על אינטרסים משותפים.

מרבית הזמן הביזנטים היו עסוקים בענייניהם הפנימיים ולא עשו הרבה כדי לממש את טענותיהם על ארץ ישראל. בגלל המרחק הרב בין הממלכה לביזנטים, לא ניסו האחרונים לממש את טענותיהם לגבי ממלכת ירושים. היו, אמנם, ביקורים ביזנטיים באנטיוכיה, הקרובה יותר אליהם, ובשלב מסוים, הכיר שליט אנטיוכיה בבכורה הביזנטית ואף נשבע אמונים לכתר הביזנטי, אך היו אלו מאמצים חד פעמיים שלא נשאו פרי.

[עריכה] קשרים בין הממלכה לארמניה

במחצית השנייה של המאה ה-11 התחילו הארמנים להתבסס בדרום מערב אסיה הקטנה באזור קיליקיה. הקמת ממלכת קיליקיה הארמנית התאפשרה, בין היתר, בעזרת הצבאות הצלבניים שעברו באזור. לאחר ביסוס שתי המדינות הצלבניות השכנות - נסיכות אנטיוכיה ורוזנות אדסה, המשיכה להתפתח הממלכה הארמנית. ארמנים סיפקו למדינות הצלבניות שכירי חרב רבים והיו איתם בקשרי מסחר פוריים.