חלילית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חלילית הינה כלי נשיפה מעץ. החלילית הינה אחד מהכלים הוותיקים ביותר במוזיקה הקלאסית, ולה עבר גדול ונרחב.

ההלחנה לחלילית התחילה כבר בימי הביניים והיא מופיעה ביצירות מוקדמות ביותר. בתקופת הרנסאנס, נהגו לנגן בכמה סוגים שונים של חליליות, וארבעת הכלים הבסיסיים של המשפחה הם: סופרן, אלט, טנור ובס, אשר מקבילים לחלוקת הקולות האנושיים. ישנו מגוון חליליות בגדלים שונים:

• גרקליין ב-דו (אוקטבה מעל סופרן). כלי קטנטן מאוד, שקשה לנגן בו בגלל החורים הקטנטנים הקדוחים בו.
• סופרנינו ב-פה (אוקטבה מעל אלט). לכלי זה כתב וויוולדי שלושה קונצ'רטי, שניים בדו מז'ור ואחד בלה מינור. בפרטיטורה נקרא הכלי ottavino, לפעמים הכלי נקרא גם flautino.
• סופרן ב-דו, הכלי הנפוץ ביותר (יש בין השאר גם סופרנים ב-רה, כלי שנקרא באנגלית sixth flute' וב-לה, כלי הנקרא באנגלית third flute).
• אלט ב-פה (בתקופת הרנסאנס היה בשימוש אלט ב-סול), הכלי העיקרי ברפרטואר הסולו מהבארוק.
• טנור ב-דו (אוקטבה מתחת לסופרן). קיים גם כלי הנקרא voice flute שהוא חלילית טנור ב-רה.
• בס או basset ב-פה (אוקטבה מתחת לאלט).
• בס ב-דו (נקרא באנגלית great bass)(אוקטבה מתחת לטנור).
• קונטרה-בס ב-פה (אוקטבה מתחת לבס). גובהה כשני מטרים.
• סוב-קונטרה בס ב-דו (אוקטבה מתחת לבס ב-דו).
• סוב-סוב קונטרה בס ב-פה (אוקטבה מתחת לקונטרה בס).
• חלילית סוב-קונטרה בס ב-סי במול, החלילית הגדולה בעולם, שנבנתה על ידי Adriana Breukink וגובהה הוא שלושה מטרים. נבנתה רק חלילית אחת כזו וחברי הרכב החליליות Loeki Stardust משתמשים בה.

אמנם בתקופת הרנסאנס לא צויין בתווים כמעט באילו כלים יש לנגן, אך ציורים ותחריטים מהתקופה מעידים על שימוש בחליליות ביצירות כליות כמו בריקודים, קנצונות, דואטים (שנקראו אז bicinia) ובהרכבים נוספים.

בתקופת הבארוק המשיכו אמנים ליצור עבור החלילית, במיוחד לחלילית האלט, שהפכה לאחד הכלים המרכזיים עבורם כתבו מלחינים רבים. נכתבו סוויטות לחלילית סולו (מאת בואמורטייה ואחרים), דואטים (לויה, טלמן, מתזון, בואמורטייה), סולו סונטות וטריו סונטות (מאת גאורג פרידריך הנדל, דניאל פרסל, לויה, טלמן, סמרטיני ועוד), ויצירות לחלילית ותזמורת: קונצ'רטי מאת טלמן, ויולדי, סמרטיני, ג'והן בסטון, קלמנט וודקוק, כריסטוף גראופנר ואחרים. ביצירות באך יש לחלילית מקום במספר קנטטות (106, 118, 127 ואחרות), במגניפיקט בגרסתו המוקדמת, בשניים מתוך הקונצ'רטים הברנדנבורגיים ועוד. החלילית מופיעה גם באופרות מהברוק כגון אלו של פרסל או הנדל וכן בקנטטות מאת הנדל, ויוולדי, אלסנדרו סקרלטי ואחרים.

עם שינוי האידאלים המוזיקליים בשלהי המאה ה-18, לקראת המאה ה-19 נעלמו מספר כלים מן הבמה, ביניהם הצ'מבלו, הלאוטה, הויולה דה גמבה, ואיתם גם החלילית.

עם התעוררות התנועה לביצוע מוזיקה עתיקה, בתחילת המאה העשרים, חזר העניין בחלילית ולצד לימוד הרפרטואר ההיסטורי שלה וחזרתה לבימות הקונצרטים נוסף לה רפרטואר עשיר ומגוון של יצירות. בין המלחינים שהלחינו עבור החלילית במאה העשרים ניתן למצוא את: הנס פוזר, הנס אולריך שטפס, פאול הינדמית, בנג'מין בריטן, ארוו פארט, ועוד.

מהנגנים החשובים בעולם כיום: פרנס ברוכן (הולנד),הנס-מרטין לינדה (גרמניה), מיקלה פטרי, פדרו ממלסדורף (איטליה), מריון ורברוכן (הולנד), דן לאורין (שבדיה), סבסטיאן מרק (צרפת) ועוד.

גם בישראל ישנה פריחה של החלילית בשנים האחרונות ובין הנגנים המובילים כאן ניתן למצוא את: שלמה תדהר, עמוס מלר, מיכאל מלצר, דרורה ברוק, ליאורה ויניק, נעמי רוגל, רובי הוד, אורי סמילנסקי, אלון שב, נעם ליבלר ועוד.

חלוצי לימוד החלילית בארץ ישראל בשנות הארבעים והחמישים היו חנן אייזנשטדט, דורה רוזוליו, אברהם עומר, ומאוחר יותר שושנה חצור, חווה פרידלנדר, אפריים מרכוס (אשר לימד במדרשה למוזיקה בסמינר לוינסקי) ואחרים. בין המורים (הפדגוגים) אשר הובילו בהוראת הנגינה בחלילית בישראל יש לציין את שלמה תדהר, אשר כיהן למעלה מ-30 שנה כראש מחלקת חלילית הבארוק באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב (כולם היו בניו: מיכאל מלצר, נעמי רוגל, ליאורה ויניק, נעם ליבלר ועוד).

כיום ישנה מחלקה לחליליות באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בה מלמד מיכאל מלצר ולצידו דרורה ברוק. מלחינים ישראלים שהרבו להלחין לחלילית: מיכאל וולפה, אבישי יער, אייל באט, שלמה דובנוב, יחזקאל בראון, גיורא שוסטר, יוחנן בוהם, מאיר מינדל, רם דע-עוז, ועוד רבים אחרים.