זאב (קריקטוריסט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יעקב פרקש המוכר בכינויו האמנותי זאב (1923 - 15 באוקטובר 2002), קריקטוריסט ומאייר ישראלי.

תוכן עניינים 1 חייו 2 השקפתו הפוליטית 3 יצירותיו 4 אוספי ציוריו שיצאו לאור 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

פרקש נולד בבודפשט, הונגריה בשנת 1923.

עוד מגיל צעיר התעניין פרקש בציור, וכשהיה בן 12 צייר קריקטורות אותן קיבץ בעיתון שיצר וחילק בשכונתו. בהתחלה לא צפו לו עתיד מזהיר בציור. מצד אחד עמדה העובדה שהיה עיוור צבעים. אך מעבר לזה, מורו לציור בתיכון לא התרשם מיכולתו במיוחד, וכינה אותו "הצייר הגרוע ביותר בכיתה" [1]. בכל זאת, המשיך לצייר, ובשנתו האחרונה בבית הספר צייר קריקטורות של בני כיתתו בתשלום.

כשגמר בית ספר תיכון, רצה פרקש ללמוד עיתונאות, אך מכיוון שנאסר על יהודים להרשם לאוניברסיטה באותה תקופה, פנה ללמוד נגרות במקום זאת. בדיעבד, בזכות הידע שרכש ניצל פרקש מלשרת בחזית הרוסית בעת מלחמת העולם השנייה, ובמקום זאת שובץ כנגר במחנה צבאי. זמן מה לאחר מכן נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד ומשם למחנה הריכוז דכאו. אחרי המלחמה הופנה למחנה מעבר וניסה להעפיל ארצה, אך גורש ונשלח למאסר בקפריסין. במשך כל מסע התלאות הזה, המשיך פרקש לצייר קריקטורות ביומנו הפרטי. לבסוף הצליח לעלות ארצה ב-1947, גויס לחטיבה 7, והשתתף באופן פעיל בקרבות לטרון ב-1948.

בתחילת דרכו בארץ עבד פרקש כפועל בניין ובסלילת כבישים. אך כל אותו זמן ניסה למכור את ציוריו, ואת הקריקטורה הראשונה שלו מכר לעתון "אומר". לבסוף פנה לאפרים קישון, אף הוא יליד הונגריה, שבאותו זמן עבד בעיתון "מעריב". בתיווכו של קישון נשכר פרקש כקריקטוריסט על ידי "מעריב" ב-1952, שם נדרש לצייר קריקטורה יומית, רעיון חדש בזמנו. לדעתם של עורכי העיתון הניסוי לא הצליח, ולאחר כמה חודשים הועבר לעבוד כמאייר. באותה תקופה החל פרקש לחתום על ציוריו תחת שם העט זאב, שמקורו נעוץ בשם משפחתו ("פרקש" בהונגרית פירושו "זאב"). את השם בחר בעצת אפרים קישון, שעודד אותו לבחור שם קצר וקולע, אך הייתה זו בחירה טבעית: כבר שהיה תלמיד בהונגריה נקרא על ידי מוריו וחבריו "לופוס", המילה הלטינית לזאב, ושנים אחר מכן כשניסה לעלות לארץ נרשם תחת השם "יונה וולף" וכך גם נקרא בעת שהותו בקפריסין.

ב-1962 שכר אותו עיתון "הארץ" כקריקטוריסט, ושם צייר קריקטורה יומית בין דפי המאמרים ודעות. כעבור שנה ניתן לו מדור קבוע בעל השם "על כל פנים" במוסף העיתון של יום שישי. מדור זה היווה קריקטורה אחת גדולה שהשתרעה על פני דף שלם, ונהגה לכלול כמה נושאי אקטואליה שונים תחת מוטיב מאחד. על קריקטורות אלו תמיד היה חותם בליווי דיוקן עצמי קטן בו הוא מחזיק מכחול גדל-מידה מטפטף. בהארץ המשיך לעבוד עוד כארבעים שנה, עד כמה חודשים לפני מותו.

קריקטורותיו פורסמו גם בעיתוני חוץ, כולל ה"ניו יורק טיימס" ו"לה מונד," בשבועונים האמריקאים "טיים" ו"ניוזוויק", ובשבועון הגרמני "דר שפיגל".

כשרונו ותפוקתו הגדולה זיכו אותו בשלל פרסים, ביניהם פרס שווימר לעיתונות, פרס "הצילינדר הנודד" של אמנות לעם, ובתואר "אביר השלטון" בתחום התקשורת מטעם התנועה לאיכות השלטון. במקרה האחרון, ועדת הפרס ציינה אותו לשבח על "אומץ בחשיפת האמת, על היכולת לומר דברים רבים במשיכת קולמוס ועל ליווי מדינת ישראל בדרך אמנותית ועיתונאית מיוחדת." כמו כן זכה ב-1981 בפרס סוקולוב לעיתונאות, הפרס היוקרתי ביותר שבו זכה היה פרס ישראל ב-1993 בתחום התקשורת והעיתונות. בראיון [2] הסביר שהוא ראה את הפרס בתור המחמאה הגדולה בחייו, וזאת משום שהפרס ניתן לו בתחום העיתונות ולא בתחום האמנות.

למרות שהצליח להעלות חיוך על פני קוראיו מדי יום, בחייו הפרטים ידע הרבה צער. ב-1974 שכל את בנו דני בתאונת מסוקים בצבא. (בנוסף לדני, לפרקש היו שתי בנות, שאחת מהן היא הזמרת דורית פרקש). שנים לאחר מכן נפטרה אשתו. למרות כל הטרגדיות שעבר בחייו, שמר על רוח טובה נטולת מרירות.

מעבר לעבודתו כקריקטוריסט, זאב גם עסק כמאייר, והוא אייר עבור עשרות ספרים שיצאו לאור בארץ. בין הספרים שאייר היו יצירות של חבריו יוסף לפיד ואפרים קישון, אף הם יוצאי הונגריה, שאיתם היה קרוב במיוחד. ביחד עם הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש) כונו הארבעה "המאפייה ההונגרית" – כולם אנשי עיתונות שעסקו בהומור, שאת השראתם שאבו מהסופר הסאטירי ההונגרי פרידיש קארינתי.

לזאב הייתה השפעה רבה על קהילת הקריקטוריסטים הישראלים, והוא נחשב ל"אחד מגדולי הקריקטוריסטים הפוליטיים בארץ" [3]. הוא הרבה לתמוך ולעודד אומנים ישראלים צעירים שניסו להיכנס לתחום זה, בפרט ילדים ובני נוער. בין אלו שאותם עודד היה המאייר והקריקטוריסט מישל קישקה.

ב-15 באוקטובר 2002 נפטר פרקש לאחר מחלה ממושכת.

הקריקטוריסט ניסים חזקיהו סיכם את חייו של זאב בתאור הבא: "אוזניים גדולות, לב רחב וכישרון ענק – על פי כל קנה מידה, זאב היה תופעה בלתי מוסברת. עותק יחיד במינו. אמן שיצר קריקטורות פוליטיות שנונות, אייר פורטרטים בקו גאוני, משוגע לתיאטרון, אוהד שרוף של ספורט, הציג תערוכות ברחבי הגלובוס, שבר שיאים של כמויות יצירה, הקפיד לפרגן לכל הקולגות ולא התפנה להסתכסך עם אף אחד, אפילו לא פוליטיקאי".

[עריכה] השקפתו הפוליטית

מבחינה פוליטית, זאב הגדיר את עצמו בראיון פעם כ"קצת שמאלה מהמרכז" (ראו [4]) אך סירב להשתייך למפלגה פוליטית והשתדל להיות מתון בגישתו. באותו ראיון הסביר שלמרות נטייתו השמאלית, "אצייר גם קריקטורה לטובת הצד השני אם אראה הצדקה לכך." עם זאת, יש שראו קו שמאלי מובהק בקריקטורותיו. לדוגמה, ב-1993 כתב אריאל שרון בספר "ספר הזהב של זאב" שיצא לאור לאחר זכייתו בפרס ישראל ש"קו הקריקטורה של זאב הוא נהדר, מהנה, גאוני, יחיד במינו. לצערי, הקו הפוליטי שלהן הוא טועה ומטעה. חבל."

[עריכה] יצירותיו

כמה תכונות מאפיינות את סגנון ציוריו של זאב. אחת מהבולטות היא סגנונו המינימילסטי. זאב הטיב להסביר זאת עצמו: כקריקטוריסט הוא ניסה לתפוס את ההבעה האופיינית של קורבנו, "להעלותה על הנייר בקווים מעטים ככל האפשר, ועם זאת בצורה מודגשת" [5]. אף שזאב נמנע מעודף קווים או פרטים בדמויות שיצר (בניגוד לקריקטוריסטים כמו רענן לוריא שיצר דמויות הרבה יותר מורכבות), ציוריו עדיין היו מעוצבים ומתוכננים, והוא הקדיש הרבה מאמץ כדי לתפוס את האישיות של הדמויות אותן צייר. לזאב גם הייתה נטייה להסתמך על סמלים פשוטים להעביר את המסר שרצה באופן יעיל וקולע, כמו מנהגו לצייר את יאסר ערפאת חבוש משקפיים עשויות זוג פצצות.

סגנונו דמה במידה מסוימת לזה של הקריקטוריסט האמריקאי אל הירשפלד, שהתמחה בלצייר אישי ציבור ובפרט כוכבי ברודוויי ושגדולתו הייתה הדרך שבה הצליח להעביר את אווירת המחזה או הסרט אותו אייר בקווים מעטים ונקיים. זאב העריך את הירשפלד, בפרט בשל פוריותו, וכמוהו אייר עבור מחזות תיאטרון. כמו הירשפלד, גם זאב הצטיין בלהעביר את המשחק המרגש של השחקנים שצייר. השחקן שלמה בר שביט כתב עליו פעם: " השחקן 'מת' כל ערב על הבמה. לאחר מחיאות הכפיים, עם סגירת המסך, השחקן והדמות שהוא מגלם נעלמים אי-שם בתהום הנשייה. בא זאב ומשנה סדרי בראשית. בזכותו משפחת התיאטרון ממשיכה לחיות חיי נצח. זאב, איש חכם, מלא הומור וחן, בעל כישרון נדיר לעצור את הזמן בעזרת הקו הזורם על הנייר, מנציח אותנו בקריקטורות שלו, שהן הרגעים המופלאים של חיינו."

תכונה מאפיינת נוספת של קריקטורותיו היא חוסר הארסיות שבהן. חברו טומי לפיד, שבעצמו הופיע בקריקטורות של זאב, אמר עליו ש"הוא ידע להיות ביקורתי ללא שמץ של רשע." ההומור שבציוריו לרוב נבע מהמצבים אותם יצר, לא מהדרך המעוותת שבה צייר את קורבנותיו. עדות לכך היא שבספר "ספר הזהב של זאב" שיצא לאור אחרי שזכה בפרס ישראל כתבו הרבה מאלו שצייר במשך השנים הקדשות חמות, ביניהם יצחק רבין ושמעון פרס. בזמנו אפילו נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שלח מכתב תודה לזאב על קריקטורה שבה צייר את ריצ'רד ניקסון בדמות ישו.

עוד תכונה שאיפיינה את קריקטורותיו היא השנינות שהפגין. במיוחד הצטיין במשחקי מילים שסביבם כרך את ציוריו. דוגמה לכך הייתה אחת מהקריקטורות הגדולות שלו מהמדור "על כל פנים" שעסקה בבעיותיו של ריצ'רד ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט. הקריקטורה התבססה על "פסל הלאוקואון" המפורסם שבו לאוקואון ושני בניו נחנקים על ידי נחשים. זאב צייר את ניקסון ושני עוזריו כרוכים בסליל טייפ, וקרא ליצירתו "לאוניקסון". קריקטורה אחרת משנת 1963 שהיה במיוחד גאה בה דנה ברצח ג'ון קנדי. בציור נראה קנדי מוטל מת על הארץ, חרבו לידו וסכין נעוצה בגבו. מצד ימין עמד ניקיטה חרושצ'וב נדהם, מחזיק בחרב אף הוא. בציור פשוט זה הצליח זאב להעביר גם את האופן הבלתי-צפוי שבו נהרג קנדי וגם את חוסר האיזון שנוצר עקב מותו של מנהיג מעצמה עולמית. שבוע לאחר מכן פרסם השבועון האמריקני "טיים" תגובות על מותו של קנדי, והקריקטורה של זאב כיכבה בראשית המאמר.

[עריכה] אוספי ציוריו שיצאו לאור

• על כל פנים (1968)
• צרות צרורות: 170 קריקטורות פוליטיות (1972)
• מן הפח אל המהפך: מבחר קריקטורות, 1968 - 1978 (1978)
• דרישות שלום (1986)
• נישואין נוסח ישראל (1992)
• ספר הזהב של זאב (1993)

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יעקב פרקש (זאב), פני האדם בעיני צייר קריקטורות, באתר סנונית
• לילי גלזנר, לעתים חיוך דק יכול לחדור עמוק יותר מאשר מכה עם מקל בראש, ראיון עם זאב בפורטל לשוויון זכויות ולצדק חברתי.
• בני ציפר, יעקב פרקש (2002-1923), הארץ
• דוד מרחב, מאמר הספד על זאב (יעקב פרקש), מגזין GoGay
• מרב יודלביץ, מת הקריקטוריסט זאב, ynet
• אסתר הכט, The Best Journalist Without Words, מגזין הדסה (באנגלית)