השבת אבידה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השבת אבידה הינה החזרת חפץ אבוד לבעליו. שיטות משפט שונות מתמודדות עם מצב שבו הבעלים של נכס מטלטלין מאבד את הנכס, כלומר הנכס יוצא משליטת הבעלים. חובת השבת אבידה כוללת הוראות אלו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבידה. בשלב שני, הכללים קובעים מתי מתייאשים מהמאמצים להשיב, ובשלב זה עוברת האבידה לבעלות המוצא.
תוכן עניינים |
[עריכה] השבת אבידה בהלכה היהודית
על פי ההלכה היהודית, השבת אבידה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר כל אבידה שנמצאת לבעליה החוקיים.
כמו כן יש מצוות לא תעשה להתעלם מאבידה.
[עריכה] מקור המצווה
מקור המצווה הוא בפסוקים:
| לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. |
||
| -- ספר דברים פרק כ"ב פסוקים א'-ג' | ||
[עריכה] תוכן המצווה
על פי המשנה במסכת בבא מציעא צריך המוצא להכריז על האבידה בשלוש הרגלים שבאים אחרי מציאת האבידה. אחת המחלוקות המפורסמות בתלמוד היא מחלוקתם של אביי ורבא אודות יאוש שלא מדעת. המחלוקת היא האם אדם חייב להחזיר מציאה שמצא בשעה שהבעלים עדיין לא ידע שאיבד, כאשר בוודאי היה מוותר עליה כשיוודע לו. מחלוקת זו היא אחת משש מחלוקות בין אביי לרבא, בהן נפסקה הלכה כאביי.
המוצא רשאי לגבות את ההוצאות שנגרמו לו בגלל האבידה. לכן תקנו חז"ל שאם האבידה גורמת להוצאות יתרות, שהופכות את הטיפול בהשבתה לבלתי משתלם עבור המאבד, מותר למכור את האבידה ולשמור את התמורה לבעלים.
על פי ההלכה מצווה זו חלה על גברים ונשים כאחד.
[עריכה] יוצאים מהכלל לחובת השבת אבידה
מקרים שבהם אין חובה לקיים את מצוות השבת אבידה (אבל מותר):
- כאשר ברור שהמאבד התייאש לפני מציאת האבידה. שטר כסף שנמצא ברחוב, למשל, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר).
- האבידה שווה פחות מפרוטה.
- המאבד אינו יהודי.
- על פי הרמב"ם אין חובה להשיב את האבידה במידה והמאבד הוא אפיקורס - למשל אוכל טריפות או מחלל שבת בפרהסיה (ראו הלכה ג' כאן: [1])
- אם המוצא הוא אדם מכובד שלא נוהג לשאת חפץ מסוג האבידה בידו (כגון מלך או כהן גדול) הוא פטור ממצוה זו.
- אם המוצא אינו יכול מסיבה הלכתית להגיע לאבידה (כגון כאשר המוצא הוא כהן והאבידה נמצאת בבית קברות) הוא פטור מהשבתה.
אדם שעסק במצוה אחרת בשעה שראה את האבדה, לא חייב בהשבתה מתוקף ההלכה ש"העוסק במצוה פטור מן המצווה". אבל אם אין שם אדם אחר שיטפל באבידה במקומו- חייב.
[עריכה] השבת אבידה בחוקי מדינת ישראל
חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973, מסדיר את הטיפול באבידות. כמו הדין העברי, הוא מתייחס לשני השלבים: ראשית מה חייב המוצא לעשות באבידה, ושנית - מתי הופכת האבידה לרכושו של המוצא.
בניגוד לדין העברי, החוק אינו אוסר על המוצא להתעלם מהאבידה. רק אם המוצא מחזיק כבר בחפץ שהלך לאיבוד, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבידה לבעליה, למסור אותה למשטרה או - אם האבידה נתגלתה בתחום שטחו של מישהו - למסור אותה לבעלי השטח. מי שנוטל אבידה ולא פועל לפי החוק עובר עבירה.
חריג שקיים בחוק, בדומה לדין העברי, הינו שאין חובה לנסות להשיב אבידה לבעליה או להודיע למשטרה אם שווי האבידה מועט ויש להניח שבשל השווי הנמוך בעליה התייאש ממנה.
לאחר ארבעה חודשים, החוק רואה את הבעלים כמי שהתייאש מן האבידה והיא הופכת לרכושו של המוצא. במשך השנה הראשונה לאחר שהמוצא רוכש את הבעלות, הבעלים המקורי (המאבד) יכול לדרוש לפדות את האבידה, כלומר לקנות אותה מהמוצא, והמוצא יהיה חייב למכור לו אותה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גמרא - מסכת בבא מציעא פרק ב'
- משנה תורה לרמב"ם - הלכות גזילה ואבידה פרק י"א
- איבוד, אתר השבת אבידה בסגנון יהודי
- אתר המשטרה - אבידות ומציאות
- איפה זה? לוח אבידות ומציאות
- לוח אבידות ומציאות ישראלי
