הפסיון של ישו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בפסיון בנצרות. אם התכוונתם לסרט הקולנוע "הפסיון של ישו", ראו הפסיון של ישו (סרט).
הפסיון של ישו הוא השם המקובל לייסורים שעבר ישו בדרכו אל הצליבה, אירוע מרכזי בנצרות. ישו עבר דרך זו בירושלים, במסלול הקרוי ויה דולורוזה. תאור הפסיון חוזר פעמים אחדות בברית החדשה, והוא בעל משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. לאורך הדורות שימש סיפור הפסיון השראה ליצירות אמנות רבות.
תוכן עניינים |
[עריכה] הפסיון בברית החדשה ובתאולוגיה הנוצרית
הפסיון מתואר בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה. התאור כולל את מאסרו של ישו בידי היהודים בחג הפסח וחקירתו על ידי הסנהדרין, משפטו אצל הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, צליבתו ומותו על הצלב ביום שישי.
הברית החדשה מתארת את הניסיון של פילטוס לשכנע את ראשי היהודים לשחרר את ישו, כיוון שהמנהג איפשר חנינה של אסיר אחד לכבוד החג, ואת סירוב היהודים לעשות כן. חלק מהבשורות מתארות את ההלקאה של ישו על ידי החיילים הרומאים, ההשפלות שעבר עת הכתירו אותו בכתר הקוצים וקראו לו בלעג "מלך היהודים", וצליבתו לצד שני גנבים. בכל הבשורות מסופר גם על תחיתו של ישו כעבור שלושה ימים, ביום ראשון.
למותו ותחייתו של ישו משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. דמותו של ישו כמשיח נבנית בדרכים רבות בארבעת הבשורות של הברית החדשה. המשיח, במסורת היהודית של ימי הבית השני, נתפס כמלך שיבוא וישחרר את עם ישראל מעולה של רומי או כדמות בעלת מאפיינים אלהיים (לדוגמה "בר אנש" בספר דניאל) שתבוא באחרית הימים ותגאל את העם, ובכל מקרה הוא נתפס כדמות רבת הוד ועוצמה. תפיסה מעין זו לא יכולה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי. ממשיכי דרכו של ישו עברו בעקבות מותו מאמונה לישו לאמונה בישו. דווקא מותו על הצלב ותחייתו לאחר שלושה ימים הפכו לעיקרי האמונה של הנצרות. מותו של ישו נתפס כמוות המנקה את האנושות מהחטא הקדמון של אדם וחווה. ישו הוצג כקורבן מרצון הלוקח על עצמו את חטאי האנושות והמביא על ידי כך לאדם את החסד האלוהי ואת אפשרות הגאולה.
בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה כבר באגרות פאולוס, הכתבים הנוצריים העתיקים ביותר שהגיעו לידנו, יש דגש על מותו ותחייתו של ישו ולא על חייו או פועלו. מכל מעשיו של ישו רק לידתו, צליבתו ותחייתו מופיעים ב-credo, עיקרי האמונה שנוסחו בועידת ניקיאה ב-325 לספירה. לא פלא, אם כן, כי רגעיו האחרונים של ישו, האתרים בהם נשפט, הובל אל הצלב, נצלב, נקבר וקם לתחיה ריתקו את הנוצרים כבר מראשית המאה הרביעית, עת הפכה הנצרות לדת מותרת. הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגיעה לארץ הקודש והניחה את הבסיס לזיהוי המקומות בהם פעל ישו, לבניית כנסיות באתרים אלו ולהפיכתם למקומות הקדושים.
[עריכה] הפסיון באמנות
הפסיון של ישו (ומכאן, התחנות בוויה דולורוזה) הונצח במוזיקה, באמנות פלסטית, בספרות ואף בקולנוע.
היצירות המוזיקליות הקלאסיות המפורסמות העוסקות בנושא כוללות את המתאוס פסיון (הפסיון על פי מתי) והיוהנס פסיון (הפסיון על פי יוחנן) מאת יוהן סבסטיאן באך, המתאוס פסיון של ג'ובאני בטיסטה פרגולזי ועוד.
נושא הפסיון ודרך היסורים תופסים מקום נכבד באומנות הפיגורטיבית הנוצרית. החל מהפרסקו של ג'יוטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדואה וה-Maestà של דוצ'יו (Duccio di Buoninsegna). מספר דוגמאות מני רבות, לעיסוק בנושא ייסורי ישו באמנות הפלסטית לאורך הדורות:
- ההכחשה של פטרוס בעת משפטו של ישו בסנהדריון מופיעה בציור מפורסם של רמברנדט (Rembrandt)
- הלקאת ישו בידי החיילים הרומים (התחנה השנייה בדרך הייסורים) תוארת אצל אל גרקו (El Greco)
- ההכתרה בכתר הקוצים (התחנה השנייה בדרך הייסורים) מונצחת בציור ידוע של פרה אנג'ליקו (Fra Angelico)
- ההורדה מהצלב (התחנה השלוש עשרה בדרך הייסורים) מופיעה אף היא בציור של רמברנדט
- פסל הפייטה (מריה עם גופת בנה על ברכיה) המפורסם של מיכלאנג'לו או הפייטה של בליני (Bellini) מתארים את התחנה השלוש עשרה בדרך הייסורים
- קבורת ישו של טיציאן (Titian) (התחנה הארבע עשרה בדרך הייסורים).
[עריכה] מחזות פסיון
למן ימי הביניים רווח באירופה המנהג של העלאת "מחזות פסיון" - המחשה דרמטית של יסורי השעות האחרונות בחייו של ישו, בהשתתפות שחקנים ולעיני קהל. מחזות אלה נהגו להציג בהבלטה את חלקם של היהודים במסירת ישו לידי הרומאים ואת אחריותם לגורלו המר, ובכך ביססו וחיזקו תפישות אנטישמיות חריפות. במקומות רבים רווח עד היום המנהג של "מחזות פסיון", במיוחד סביב אירועי חג הפסחא.
מחזה הפסיון הגדול והמפורסם ביותר הוא זה המתקיים בכפר אובראמרגאו שבבוואריה. מחזה זה, שאורכו שבע שעות ומשתתפים בו כ-2000 שחקנים, מועלה בהפקת ענק פעם בעשר שנים (בשנה הראשונה של כל עשור) מאז שנת 1634, לאחר שתושבי הכפר נדרו שאם יינצלו ממגפת הדבר יעלו מדי עשור את המחזה בהפקה מרשימה. על פני חודשים אחדים בהם רץ המחזה צופים בו כחצי מיליון איש, המגיעים לאוברמרגאו מכל רחבי העולם הנוצרי. לקראת מופע המילניום של מחזה הפסיון של אוברמרגאו בשנת 2000 הגיעה הליגה נגד השמצה להידברות עם מארגני המחזה על שיכתוב קטעים ממנו למיתון הטונים האנטי-יהודיים שבו [1].
התפתחות הקולנוע במאה ה-20 הביאה את ההמחזה הדרמטית של הפסיון למדיום זה. הפסיון הוצג במספר סרטים על חיי ישו, אך הנודע והשערורייתי ביניהם היה הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקאי מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפרוטרוט ובאופן גרפי את שתים עשרה השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי הפסיון באופן המקרב מאוד את הצופה להשתתפות בייסוריו של ישו. לאחר שנמצאו בסרט רמזים אנטישמים והאשמות כלפי היהדות אשר לפי טענותיו של גיבסון היהודים אחראים לרצח ישו, הוחלט כי "הפסיון של ישו" לא יוקרן בישראל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפסיון של ישו |
 |
