הסתדרות העובדים הכללית החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסתדרות העובדים הכללית החדשה או בשמה הקודם ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל היא התאגדות מקצועית בישראל וביישוב, שפעלה ופועלת בארץ החל משנת 1920. מאז הקמתה, היוותה ההסתדרות כוח מרכזי בהנהגת היישוב ובביצוע משימות עיקריות של התנועה הציונית.

שמה של ההסתדרות שונה פעמים אחדות במהלך קיומה. בשנת 1966 הושמטה המילה "העברים" משמה, ששונה ל"ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל", כיוון שבתקופה זו היא כבר איגדה עובדים ערבים רבים שהצטרפו אליה לאחר הקמת המדינה. בשנת 1994, בעקבות שינויים מבניים שעברה, ניתן לה שמה הנוכחי "הסתדרות העובדים הכללית החדשה". הסתדרות זו מכונה לרוב ההסתדרות הכללית או ההסתדרות בלבד, ומאז שניתן לה שמה הנוכחי היא ידועה גם בשם "ההסתדרות החדשה".

ההסתדרות הכללית היוותה במשך שנות קיומה את האיגוד המקצועי הגדול והמשמעותי ביותר במדינת ישראל. הסתדרות זו הקיפה באמצעות ארגוני משנה ובאופן ישיר אחוז ניכר מכלל העובדים בישראל.

תוכן עניינים 1 הקמת ההסתדרות 2 עקרונות ההסתדרות 3 מבנה ההסתדרות 4 ההסתדרות כקורפורציה 5 ההסתדרות במאבק המקצועי 6 היסטוריה של ההסתדרות 7 הסתדרות העובדים הכללית החדשה 8 מזכ"לי ההסתדרות ויושבי הראש שלה 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] הקמת ההסתדרות

בתחילת 1920 ואף לפני כן, נשמעו קולות הקוראים לאיחוד של מפלגות הפועלים למען טובת הפועלים. עוד בשנת 1906, בוועידת מפלגת פועלי ציון שהתקיימה ביפו בסוכות תרס"ז, הציע בן-גוריון להקים הסתדרות כללית של הפועלים העברים בארץ ישראל. בשנת 1919 הוקמה מפלגת אחדות העבודה, מטרתה: ארגון הפועלים בא"י והגנה עליהם. המפלגה החדשה הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית, שנוסדה על ידי איחוד מפלגת "פועלי ציון" בארץ ישראל בראשות דוד בן-גוריון (למעט פלג מרקסיסטי קטן) עם הפועלים "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון. מפלגת הפועל הצעיר, שהייתה נתונה בחילוקי דיעות עם אלו, לא הצטרפה לאחדות העבודה. בשל ההכרה בצורך באיחוד כל מחנה הפועלים היהודיים בארץ ישראל, על מנת לתת מענה מקיף לצרכיהם, הוקם בדצמבר 1920 (חנוכה, תרפ"א) ארגון הגג "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל", שכלל את כל מפלגות הפועלים היהודיות בארץ (לרבות הקומוניסטים, שהוצאו מן ההסתדרות מאוחר יותר).

בעת הקמת ההסתדרות עמדה במרכז המחלוקת בין אנשי העלייה השנייה ובין אנשי העלייה השלישית. בעוד אלה האחרונים היו מעוניינים בשני גופים נפרדים, שהאחד יעסוק בכלכלה והשני בפוליטיקה, אנשי העלייה השנייה ביקשו להקים גוף ארגוני פוליטי-כלכלי אחד. מכיוון שאנשי העלייה השנייה היו בנחיתות מספרית וחששו לכוחם הפוליטי, הם הסכימו לבסוף לדרישתם של אנשי העלייה השלישית וכך הוקמה ההסתדרות הכללית.

[עריכה] עקרונות ההסתדרות

ההסתדרות נוצרה על מנת לאפשר חברה ישראלית המושתתת על עבודה יצרנית, אשר במרכז הוויתה קיימת סולידריות חברתית ותרבות עשירה השייכת לכלל החברה הישראלית. ככזו, ההסתדרות קיימה לקיחת אחריות פעילה על החברה הישראלית בתחומי החיים השונים, כגון חינוך, פנסיה, תרבות, ומשימות לאומיות (קליטת עלייה, התיישבות וכו').

מבחינה היסטורית מהווה ההסתדרות ניסיון ייחודי של איגוד מקצועי בעולם המערבי, בכך שהיא הייתה ארגון גג לרוב ההתארגנות המקצועית, המעורב במוסדות המדינה ובאופן פעיל. יתרה מכך, היא היוותה ארגון בלתי-מפלגתי שיסודו מוסכם על ידי המפלגות והמוסדות. כך התאפשר להסתדרות להקים את "בנק הפועלים" (נוסד: נובמבר 1921) ואת חברת "סולל בונה".

בוועידה השנייה של ההסתדרות שהתקיימה בפברואר 1923, המטרה העיקרית שהועלתה הייתה בניין משק פועלים. ואכן, לאחר כשנה נוסדה "חברת העובדים" שהקימה מפעלים על מנת לספק תעסוקה. מאז פעלה ההסתדרות בשני מישורים:

1. איגוד מקצועי – הגנה על שכר הפועל ורמת חייו, והענקה ושמירה על תנאים סוציאליים לעובדים.
   
2. כלכלי – יצירת תעסוקה לפועלים על ידי הרחבת מעגל הייצור.

כך שמבחינה מהותית, ההסתדרות משמשת גם כמקור תעסוקה וגם כארגון הדואג לזכויותיהם של הפועלים.

[עריכה] מבנה ההסתדרות

תחום רחב ביותר של הפעילות ההסתדרותית היה הפעילות הפנימית שלה, וזאת בעיקר בשל מטרתה ליצור חברת עובדים עשירה ומקיפה, והן בשל גודלה היחסי. תפקוד ההסתדרות מוגדר מבחינה פורמלית בחוקת ההסתדרות.

למבנה ההסתדרות מספר קווי יסוד:

צורכי העובדים: ההסתדרות ענתה על תחום רחב של צורכי החבר בה, שכללו שירותי בריאות, חינוך, תרבות ועוד. בכך הקימה ההסתדרות ארגוני משנה רבים, כדוגמת קופת חולים הכללית ועיתון דבר.

פנייה לכלל החברה: ההסתדרות הייתה גוף כלל-ישראלי, ולכן רבים ממוסדותיה היו מכוונים לכלל הציבור ולא רק לחבריה, כדוגמת ארגון הנשים 'נעמ"ת'. כמו כן, הייתה ההסתדרות קשורה באופן מבני מסוים למערכת הפוליטית-מדינית, בעיקר על ידי קיום קריירות תחלופה של דמויות פוליטיות בינה ובין מפלגת העבודה.

חברת העובדים: ההסתדרות הייתה בעלת נכסים רבים במגוון תחומים במשק, כדוגמת חברת כור תעשיות ובנק הפועלים, בהם שאפה ליצור תרבות פועלים מלאה. במסגרת זו הוקמה ב-1923 חברת העובדים- ארגון הגג של ההסתדרות שהיה אחראי על המשק הפנימי בתוכה. חברת העובדים הינה אגודה שיתופית, שהשתייכה לכל חברי ההסתדרות ונוהלה על ידי גופיה המרכזיים.

כלליות: ההסתדרות שאפה לאגד עובדים על בסיסים שונים ורבים, אך בכל זאת לשמור על סולידריות בין כלל הארגונים. כל חברות באחד מארגוני המשנה הייתה מותנית בחברות בהסתדרות הכללית. בהתאם לכך נכללו בהסתדרות ארגוני משנה מסוגים שונים:

• הסתדרויות מקצועיות ארציות שונות, הכפופות לאגף לאיגוד מקצועי, שעסקו בפיתוח מקצועי ובמשא ומתן קיבוצי. בשנת 1986, סמוך לפירוק ההסתדרות הכללית, פעלו בה יותר מ-30 אגודות כאלו.

• מועצות פועלים מקומיות-גאוגרפיות, שביצעו את כל הפעילות ההסתדרותית בתחומן הגאוגרפי.

• וועדי עובדים מקומיים על בסיס מקום העבודה, שנבחרו על ידי העובדים וייצגו אותם. וועדים אלו אינם כפופים ישירות להסתדרות, אך עם הזמן כפפה ההסתדרות את פעולתם אליה. וועדים אלו אינם מוגדרים בחוק הישראלי אלא בחוקת ההסתדרות, החל מסוף 1977.

בהתאם לתקנון זה נבחר וועד עובדים אחד או יותר במקום העבודה, ומשתף פעולה עם מועצת הפועלים שבתחומה הוא פועלת בעשורים האחרונים של המאה ה-20 התחזקו וועדי העובדים ביחס למועצות הפועלים, דבר המתבטא במיסוי נפרד, מעורבות בניהול מקום העבודה וקשר חזק עם המעסיקים ולעתים גם עם הצרכנים.

להלן סכימה של מבנה ההסתדרות (בשנות ה-80):

• הוועידה הכללית
  • המועצה
    • ביקורת ומשפט
    • מנהלת חברת העובדים
      • מזכירות חברת העובדים
        • חברת העובדים (אגודה שיתופית השייכת לכלל חברי ההסתדרות)
        • חברות בניין:
          • סולל בונה
          • שיכון עובדים
        • חברות אחזקה:
          • כור תעשיות
          • מפעלי סולל בונה
          • יכין חק"ל (שותפה)
          • הארגז (שותפה, 50% בבעלות ההסתדרות)
          • קואופרציה יצרנית (קואופרציה עירונית)
        • חברות כספים:
          • בנק הפועלים
          • הסנה
          • קרן ההשקעות של חברת העובדים
          • גמול
          • קרנות הקיבוצים (שייך להתיישבות העובדת)
        • חברות מסחר:
          • כור-סחר
          • המשביר לצרכן
          • הצרכנות השיתופית (קואופרציה עירונית)
        • חברות תחבורה:
          • קואופרטיבים לתחבורה (קואפרציות עירוניות)
          • קואופרטיבים לתובלה (קאופרציות עירוניות)
          • ארקיע (שותפה, 50% בבעלות ההסתדרות)
          • צים (שותפה, 10% בבעלות ההסתדרות)
        • חברות שירותים:
          • היסתור
          • מורית
          • קואופרטיבים שירותיים (קואופרציה עירונית)
          • מקורות (שותפה, 33% בבעלות ההסתדרות)
        • מפעלי תרבות:
          • דבר
          • עם עובד
          • מפעלי תרבות
    • מליאת הוועד הפועל
      • מזכיר כללי
        • וועדה מנהלת
        • ועדה מרכזת
          • ועידת קופת-חולים כללית
            • קופת חולים כללית (קופת החולים של ההסתדרות)
          • ועידת נעמת
            • נעמת (ארגון נשים)
          • הוועידה החקלאית
            • המרכז החקלאי
        • אגפי הוועד הפועל:
          • ארגון
          • ביטוח סוציאלי
          • מוסדות העזרה ההדדית:
            • קרנות הפנסייה
            • קופות גמל
            • קרנות ביטוח הדדי
          • צעירים וספורט
            • הסתדרות הנוער העובד והלומד (תנועת הנוער של ההסתדרות והאיגוד המקצועי לנוער)
            • "הפועל" (מועדון הספורט של ההסתדרות)
          • תרבות וחינוך
          • גזברות
          • מנהל וכוח-אדם
          • דמוקרטיה תעשייתית
          • הגנת הצרכן
          • מליאות מועצות הפועלים (גוף נבחר בן 9-210 חברים)
          • וועדים פועלים של מועצות הפועלים (גוף נבחר שהתקיים רק בת"א, חיפה, י-ם ור"ג)
            • מזכירויות מועצות הפועלים (רשות מבצעת של מועצות הפועלים, גוף ממונה בן 5-19 חברים)
              • מועצות פועלים (סניפי ההסתדרות במקומות שונים)
              • אגפי מועצת הפועלים: (מקבילים למוסדות של הוועד הפועל)
                • גזברות
                • תרבות והסברה
                • ארגון
                • איגוד מקצועי
                  • וועדי עובדים (תאי התארגנות על בסיס מקום העבודה, אינם כפופים ישירות להסתדרות)
          • יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי
            • האגף לאיגוד מקצועי (ארגון הגג של האיגודים המקצועיים הארציים)
              • • הוועדה לענייני האקדמאים (אחראית על האיגודים המקצועיים האקדמאיים)
              • וועדה מתאמת
              • מחלקות הוועדה המתאמת:
                • מחלקה לעובד הערבי והדרוזי
                • מחלקה לעובדת השכירה
                • מחלקה לבטיחות ולגהות
                • מחלקה לתחיקת עבודה
                • מחלקה לרווחת העובד
                • מחלקה לתעסוקה ולהכשרה מקצועית
                • מחלקה לוועדים עובדים ומקומות עבודה
                • מחלקה ליחסי עבודה
              • איגודים מקצועיים אקדמאיים:
                • רופאים
                • רוקחים
                • אקדמאים במדעי החברה והרוח
                • מהנדסים
                • ביוכימאים ומיקרו-ביולוגים
                • משפטנים
                • עובדים סוציאליים
              • איגודים מקצועיים אחרים:
                • אחים ואחיות
                • חטיבת עובדי התחבורה
                • עובדי הקולנוע
                • פועלי המזון
                • אמנים
                • עובדי האירוח
                • עובדי הרנטגן
                • הנדסאים
                • עובדי אל על
                • עובדי מפעל הפיס
                • עורכי כתבי-עת
                • פיזיותרפיסטים
                • ימאים
                • עובדי הכימיה, הגומי והפלסטיקה
                • עובדי מספרות וקוסמטיקה
                • פקידים, עובדי מנהל ושירותים
                • מפעלי מערכת הביטחון
                • עובדי החרושת ההסתדרותית
                • פועלי הבניין
                • עובדי רשות שדות התעופה
                • פועלי מתכת, חשמל ואלקטרוניקה
                • עובדי מדינה
                • פועלי הדפוסף הכריכה והקרטונז'
                • עובדי ניקיון ואחזקה
                • מוזיקאים
                • עובדי הסרטה וטלוויזיה
                • פועלים חקלאיים שכירים
                • תעשיית צמיגים, נייר וקרטון
                • עובדי מקצועות פארא-רפואיים
                • עובדי נפט וגז
                • פועלי טקסטיל, הלבשה ועור
                • טייסים
                • מרפאים בעיסוק
                • אזרחים עובדי צה"ל
                • פועלי היהלומים
                • מורי דרך מוסמכים
        • מחלקות הוועד הפועל: (מחולקות בין אגפי הוועד הפועל)
          • מחלקת קשרים בינלאומיים
          • מחלקת תעסוקה והכשרה טכנולוגית
          • מחלקת תחיקת עבודה
          • מחלקת חינוך מקצועי
          • מחלקת רווחת העובד
          • מחלקת העובדת השכירה
          • מחלקת קליטה ופיתוח
          • מחלקת השכלה גבוהה
          • מחלקת פעולה קהילתית
          • מחלקת בטיחות וגהות
          • מחלקת ייעוץ משפטי
          • מחלקת צורכי דת
          • מחלקת מחקר כללי

[עריכה] ההסתדרות כקורפורציה

[עריכה] ההסתדרות במאבק המקצועי

[עריכה] היסטוריה של ההסתדרות

ביום שבת,כ"ג לחודש כסליו תרפ"א,4.12.1920, התכנסה ועידה הפועלים הכללית בארץ ישראל, בבניין הטכניון שבחיפה. לאחר שישה ימים הוכרז על ידי יו"ר הוועידה על היווצרותה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. מטרתה של ההסתדרות הינה: "הצלת העם ובניין המולדת". תחילתה של ההתארגנות שהביאה ליצירת ההסתדרות נמצאת בתקופת העלייה השנייה, בראשית המאה העשרים, כאשר צעירים אשר עלו לארץ ישראל החלו בהתארגנות משותפת למען הגשמת חזון הציונות. דוגמאות לנקודות חשובות בארבעים השנים הראשונות להסתדרות הן:
ועידה שנייה(1923)- הנחת היסודות לפעולה משקית של חברת העובדים, שהיא הזרועה המשקית של ההסתרות, ובין תפקידיה: סלילת כבישים,הנחת מסילות ברזל,מכוני הספקת מים,כוח חשמלי ועוד.. בין המוסדות החשובים אשר הוקמו במהלך הוועידה היו: סולל בונה ותנובה.
ועידה שלישית(1927)- הוקמה הסתדרות הנוער העובד וכן החל ארגון הפועל הערבי, מהלך שהוביל להקמת "ברית פועלי ארץ ישראל".
ועידה רביעית(1933/4)- הוועידה תובעת יחסים מוסדרים בין העובד למעביד על בסיס חוזים קולקטיביים בין ההסתדרות לארגון המעבידים.
ועידה חמישית(1942)- הכרזה על גיוס חובה של כל חברי ההסתדרות למען הגנת היישוב ולמען הצבא הבריטי כנגד האיום הנאצי.
ועידה שישית(1944/5)- הוחלט על הקמת הסתדרויות ארציות לרוב המקצועות וענפי המשק השונים, כאשר אלו יהיו כפופים למוסדותיה העליונים הנבחרים של ההסתדרות.‏‏
המהפכה אשר חלה בהסתדרות התרחשה ב-10.5.1994, כאשר מפלגת העבודה, אשר לה היה רוב גדול במשך שנים רבות, איבדה מכוחה והפכה למפלגת מיעוט(רק 32.59%).את מקומה תפסה מפלגה חדשה,"רם", אשר הוקמה מפורשי מפלגות "העבודה","מרצ","מפם" ו"שינוי". לאחר המהפכה בראשות ההסתדרות, הונהגה בפעם הראשונה "הנהגה קואוליציונית" אשר הורכבה מסיעות: "רם", "העבודה", "הליכוד", ו"הרשימה הקומוניסטית"- כאשר חלוקת העבודה בין המפלגות הייתה על פי גודלן. היו"ר אשר נבחר לעמוד בראש ההסתדרות היה חיים רמון(נבחר ב-5.7.94).
במהלך השנים, מקום המדינה ועד הוועידה ה-17, איבדה ההסתדרות את כוחה הכלכלי החברתי והפוליטי, וכן נותרו מוסדות מעטים אשר ביניהם: איגודים מקצועיים, נעמ"ת, קרנות פנסיה, משען, רשת עמל ושירותיים סוציאליים מצומצמים. בעקבות המצב הזה, נאלצה ההסתדרות למצוא מקורות אחרים אשר יספקו לה את הכספים הדרושים על מנת לנהל את מוסדותיה. ראשי ההסתדרות קיוו כי חבריה אשר לא עזבו ישלמו מכיסם יותר על מנת להשאיר את ההסתדרות חייה, וזאת בתמורה לשירותיים אשר יקבלו מהאיגודים המקצועיים.
הניסיון של חיים רמון להפוך את ההסתדרות לחסרת השפעה של מפלגות פולטיות- וזאת על ידי החלשת המפלגות, על מנת להפוך את ההסתדרות לארגון של איגודים מקצועיים בלבד- נכשל כאשר הוא התפטר מתפקידו, על פי בקשת ראש הממשלה דאז יצחק רבין, לצורך הצתרפות לממשלה. מחליפו, עמיר פרץ, הקים את מפלגת "עם אחד" אשר הורכבה מחברי איגודים מקצועיים ומוועדי העובדים בהסתדרות.
וכאקט סמלי, הוא שינה את שמה של ההסתדרות לשמה החדש-"הסתדרות העובדים הכללית החדשה".
לקריאה נוספת:
1.אגרס.א,"ספורה של ההסתדרות",המחלקה להסברה,תשכ"א.
2.אדמתי.מ,"מההסתדרות הישנה להסתדרות החדשה",רמת גן,2001.

[עריכה] הסתדרות העובדים הכללית החדשה

בתחילת 1994 הקימו חיים רמון ועמיר פרץ את סיעת "חיים חדשים". בבחירות להסתדרות ניצחה הסיעה, תוך שהיא מביסה את מפלגת העבודה בראשות חיים הברפלד.

אחד הצעדים הראשונים שעשה רמון בהסתדרות הוא לשנות את שמה מ"ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" ל"הסתדרות העובדים הכללית החדשה". כמו כן, שינה את תוארו מ"מזכ"ל ההסתדרות" ל"יו"ר ההסתדרות" ואת "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפך ל"בית נבחרי ההסתדרות". היו שראו בשינוי השמות התנתקות של ההסתדרות מן האידאולוגיה של מתן מענה חברתי וכלכלי כולל לעובדים, לרבות מוסדות לעזרה הדדית, בריאות, חינוך ותרבות, מפעלים כלכליים השייכים לכלל ציבור העובדים ולקבוצות עובדים, וקואופרציה יצרנית ושירותית.

תהליכי ההצטמצמות של ההסתדרות כללו היפרדות ממרבית נכסיה הכלכליים, ובהם בנק הפועלים, חברת סולל בונה, חברת הביטוח "הסנה", קופת חולים הכללית ועוד. ההסתדרות החדשה הפכה איגוד מקצועי מצומצם בתפקידיו ובהגדרתו, שפעילותו מוגבלת בעיקר להגנה על האינטרסים השונים של החברים המאוגדים בו ולפעילות פרלמנטרית במסגרת מפלגתית מצומצמת.

הניתוק של ההסתדרות מערכיה הבסיסיים החל, למעשה, עוד לפני בואו של רמון. בפני ההסתדרות עמדה הברירה בין התחדשות הערכים הישנים שנזנחו במידה רבה (כפי שרצה מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון, ובין השארת ההסתדרות כאיגוד מקצועי גרידא, תוך חיסול כל המבנה שאפיין את ההסתדרות בעולם כארגון עובדים מיוחד במינו. רמון בחר בדרך השנייה ובכך הביא לשיאו תהליך שהחל לפניו, עוד בתקופת דוד בן-גוריון, שהוביל תהליך זה בסיסמה "ממעמד לעם". במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי הפריד רמון את קופת חולים מן ההסתדרות, וכן הניח את הבסיס לניתוק קרנות הפנסיה מן ההסתדרות ומכר את מפעליה. אכן, נשארו עדין כמה ספיחים למבנה שאיפיין את ההסתדרות המקורית (כמו רשת בתי האבות "משען"), אולם, ההסתדרות שרמון הותיר אחריו היתה, למעשה, איגוד מקצועי, המייצג עובדים שכירים (ויש הסבורים כי בעיקר קבוצות עובדים חזקות כמו עובדי הנמלים, חברת החשמל ו"מקורות").

רמון קיבל לידיו הסתדרות וקופת חולים עם חובות והתחייבויות כוללים בהיקף של מיליארדי שקלים, ממש לפני פשיטת רגל וקריסה מוחלטת. קופת חולים היוותה חלק אינטגרלי של ההסתדרות והמס האחיד שנגבה מחברי ההסתדרות כלל הן תשלום עבור קופת חולים (כ-70%) והן תשלום למימון מנגנון ההסתדרות, האיגודים המקצועיים ופעילויות אחרות (כ-30%). ההצמדה של החברות בקופת חולים עם החברות בהסתדרות (שנבעה במקורה מהאידיאולגיה לפיה הוקמה) הביאה לכך שחברים רבים השתייכו להסתדרות אך ורק בשל רצונם להנות משירותי קופת החולים.

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מן ההסתדרות, ירד מספר חברי ההסתדרות באופן דרסטי וירדו הכנסות ההסתדרות ממסי החבר וממס ארגון. ההסתדרות לא יכלה להעלות את מסי החבר, מאחר שפעולה כזו הייתה מקטינה את מספר החברים עוד יותר וכדי לפצות על ירידת ההכנסות ולעמוד בגרעון השוטף הגדול שנוצר, היא הייתה חייבת לערוך צמצום מסיבי של מנגנון ההסתדרות (שקומם על רמון אלפי מועסקים ומתפרנסים מההסתדרות הישנה) ולמכור נכסים. הסרת חובות קופת חולים מן ההסתדרות והטלתם על המדינה, כמו גם מכירת הנכסים, הביאה להקטנה ניכרת בחובות ההסתדרות, אך זו המשיכה להיות על סף קריסה עוד שנים אחדות.

בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, פרש רמון מתפקיד יו"ר ההסתדרות, כדי לכהן כשר הפנים בממשלת פרס. בראשות ההסתדרות הותיר את עמיתו, עמיר פרץ.

מתוך המציאות החדשה בנתה ההסתדרות היערכות פוליטית מחודשת, שמהותה יצירת מפלגה ייחודית להסתדרות, על חשבון הקשר ההיסטורי בין ההסתדרות הישנה למפלגת העבודה, בשם מפלגת עם אחד.

שינוי נוסף שעברה ההסתדרות החדשה הוא העברת משרדה הראשי לירושלים. שינוי זה נכשל, ולאחר שנים מעטות חזר משרדה הראשי של ההסתדרות לשכון ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, במקום שבו שכן קודם המעבר לירושלים.

[עריכה] מזכ"לי ההסתדרות ויושבי הראש שלה

• 1921-1920 דוד זכאי
• 1935-1921 דוד בן-גוריון
• 1944-1935 דוד רמז
• 1949-1944 יוסף שפרינצק
• 1950-1949 פנחס לבון
• 1956-1950 מרדכי נמיר
• 1961-1956 פנחס לבון
• 1969-1961 אהרן בקר
• 1973-1969 יצחק בן אהרון
• 1984-1973 ירוחם משל
• 1992-1984 ישראל קיסר
• 1994-1992 חיים הברפלד
• 1995-1994 חיים רמון (שינה את שם התפקיד ל"יו"ר ההסתדרות")
• 2006-1995 עמיר פרץ
• 2006-(מכהן) עופר עיני

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר הסתדרות העובדים הכללית החדשה
• ההסתדרות הכללית, באתר תנועת העבודה הישראלית.