בעת הקמת מדינת ישראל במאי 1948, הוקמו המוסדות הלאומיים, אשר שלטו במדינה החדשה: מועצת העם (המקבילה לפרלמנט), מתוכה נבחרה מנהלת העם (המקבילה לממשלה). גופים אלו לא היו גופים נבחרים במובן הטהור של המילה, וחבריהם הגיעו מן ההנהלה הארץ ישראלית של הסוכנות, ומהנהלת הועד הלאומי. מועצת העם מנתה 37 חברים שמונו על בסיס מפלגתי, ומנהלת העם מנתה שלושה עשר חברים שנבחרו מבין חברי מועצת העם.

בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, נאמר במגילת העצמאות כי:

"אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.".

משמה של הרשות הנבחרת "האספה המכוננת" ניתן להבין כי מטרתה הראשונית של זו הייתה לחוקק חוקה. כך גם עולה מן הניסוח של מגילת העצמאות. בפועל נמנעה האספה המכוננת מלחוקק חוקה, וב"החלטת הררי" משנת 1950 הוחלט כי החוקה תחוקק בפרקים, שייקראו חוקי יסוד. מלאכה זו לא הושלמה עד היום.

לאחר הבחירות לאספה המכוננת (אשר התקיימו ב-25 בינואר 1949), קיימה האספה המכוננת את ישיבתה הראשונה בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949 בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. ב-16 בפברואר 1949 קיבלה האספה המכוננת את חוק המעבר בו שינתה את שמה ל"כנסת", והפכה ל"כנסת הראשונה". עם הקמתה של האספה המכוננת התפזרה מועצת המדינה הזמנית והעבירה לאספה המכוננת את סמכויותיה, וכך הייתה האספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, למוסד המכונן, דהיינו המחוקק את החוקה, ולפרלמנט, שתפקידו העיקרי הינו לחוקק חוקים.