דת בממלכת ירושלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1099 כתוצאה מכיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הדת החשובה ביותר בממלכה הייתה הנצרות הקתולית, דתם של שליטיה הפרנקים. דתות חשובות אחרות היו נצרות אורתודוקסית, דתם של הנוצרים שישבו בארץ ישראל לפני כיבושה על ידי הפרנקים ואסלם. היהדות לא הייתה נפוצה כי היישוב היהודי סבל מפשיטות של סלג'וקים עוד במאה ה-11 ורבים מבניו נטבחו על ידי הצלבנים בעת כיבוש הארץ.
תוכן עניינים |
[עריכה] הכנסייה הקתולית
הדת השלטת בממלכה הייתה דתם של כובשיה, הנצרות הקתולית. ראשיה הם אלו ששלחו את בני אירופה לשחרר את ירושלים. מסע הצלב הראשון נהנה מתמיכה גדולה מאוד מהכנסייה. משתתפיו קיבלו כתבי מחילה ותמיכה אחרת מהאפיפיור. התמיכה לא הסתיימה עם כינון הממלכה, אלא המשיכה באופן רציף לכל אורך קיומה של ממלכת ירושלים. האפיפיורים גייסו מסעי צלב, כסף, כח אדם ועזרה אחרת למען הממלכה.
למרות התמיכה הרבה והמעורבות הרבה של האפיפיורים במסעי הצלב, לא הייתה לכנסייה הקתולית השפעה גדולה על הנעשה בתוך הממלכה. למעט נסיונות ראשונים להקים ממלכה דתית בירושלים שהתמוססו עם מותו של אדאימד דה פואי, שליחו הנמרץ של האפיפיור, שהתלווה למסע הצלב הראשון. מחליפו, דאימברט מפיזה, לא ניחן בכושר השכנוע של קודמו ולמעט הצלחה בודדת של קבלת שבועת אמונים רפה שניתנה על ידי גוטפריד מבויון לא היו הצהרות חשובות אחרות מצד שליטי ירושלים כלפי האפיפיור. גוטרפיד לא קיבל, אמנם, את תואר המלך ובמקום זאת הוכתר בתואר "מגן כנסיית הקבר" הרי שמלכים שבאו אחריו לקחו לעצמם את תואר המלוכה הדפו את נסיונותיהם הרפים של האפיפיורים לכונן משטר דתי בממלכה.
יתרה מכך, בעוד ששליטי אירופה המערבית נאבקו מרה באפיפיור על הזכות למנות את בישופיהם בעצמם, מלכי ירושלים קיבלו זכות זו בקלות ואפילו את הזכות למנות את ראש הכנסייה הקתולית בממלכה, הפטריארך הלטיני. בהמשך למגמת הבכורה של הכתר, אף שהייתה לכנסייה סמכות לשפוט את כמריה על פשעים שונים, כפי שהיה מקובל באירופה, אך לא נוצרו רוזנויות ונסיכויות כנסייתיות שאפיינו את המצב במערב אירופה.
[עריכה] סניוריות כנסייתיות
היו סך הכל ארבע סניוריות כנסתיות בממלכה. הסניוריה הכנסייתית הראשונה הייתה ה"רובע הפטריארך" (מוכרת גם בשם "רובע כנסיית הקבר". קיימות טענות שהרובע נמסר לידיי הנוצרים עוד במאה ה-11 על ידי השלטון הפטמי, אך אין ודאות לקביעה זו[1]. סניוריה כנסייתית אחרת הייתה לוד, מקום לידתו המסורתי של גאורג הקדוש. סניורה זו נסודה עוד לפני כינון המדינה. הצבא הצלבני חנה ברמלה סמוכה בדרכו לירושלים והקים בלוד את הבישופות הראשונה מטעמו בארץ ישראל. במהרה קיבל הבישוף גם את רמלה הסמוכה, אך כעבור דור אחד עברה רמלה לסניור חילוני ותחומו של האפיפיור צומצם ללוד בלבד. שתי הסניוריות הנוספות היו נצרת ובית לחם.
השליטה הכנסייתית הייתה מוגבלת לשלוש ערים קטנות ורובע אחד בתוך ירושלים בניגוד למקובל בתקופה המקבילה באירופה שבה קיבלו ראשי הכנסייה נחלות גדולות ועשירות. יתרה מכך, מוסדות הכנסייה לא היו פטורות מחובת גיוס ונקבע להם מספר מסוים של חיילים שהיה עליהם לגייס ולממן.
[עריכה] מנזרים מסדרים דתיים
לפני הכיבוש הפרנקי כמעט שלא היו מנזרים קתוליים בארץ ישראל. מרבית הנזירים הקתולים התבודדו במערות ובפינות נידחות אחרות ורק עם הכיבוש הצלבני התחילו להבנות המנזרים הקתוליים. אמנם בניית המנזרים לא העלימה את התופעה של הנזירים המתבודדים, אך הוסיפה עליהם תכנים חדשים.
מפלת חיטין (1187) המיטה מכה קשה על המנזרים. מרביתם איבדו את מקורות פרנסתם כי שטחם החקלאי אבד וגם הדרך בפני הצליינים נחסמה. המנזרים שבערי הנמל, ובמיוחד המנזרים בעכו הבירה, הצליחו לשרוד אך גם הכנסתם צומצמה עד מאוד. למרות מצבם הקשה, לא הפסיקו המנזרים את פעולתם והיא נמשכה ביתר שאת גם אחרי מפלת חיטין.
לצד בניית המנזרים נוסד בארץ גם מסדר דתי בשם כרמליתים. יהושע פראוור מעריך שהמסדר נוסד עוד באמצע המאה ה-12, אך ארגון בפועל התחיל לא התחיל לפני ראשית המאה ה-13[2]. המסדר נקרא על שם מיקומו בהר הכרמל.
[עריכה] הכנסיות המזרחיות
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, הצלבנים, מוסד ביאליק, 1985
