גוטפריד מבויון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוטפריד רוזן בויון (בצרפתית גודפרוא דה בויון) (נולד ככל הנראה בשנת 1060, מת ב-18 ביולי 1100, ירושלים) היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
גוטפריד היה בנם הבכור (או השני) של אוסטס השני רוזן בולון ושל אידה, בתו של גוטפריד השלישי דוכס לותרינגיה (לוריין) התחתית. הוריו של גוטפריד היו נצר למשפחות אצולה מאזור ארצות השפלה (בלגיה של ימינו).
בצעירותו סומן גוטפריד כיורש החוקי של דודו, גוטפריד "הגיבן", בלותרינגיה התחתית, אולם בשנת 1076 ביטל היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את צוואתו של גוטפריד הגיבן והעניק לגוטפריד הצעיר תחת זאת את השליטה במחוז אנטוורפן. את החלטתו זו נימק הקיסר בכך שלדודו של גוטפריד אין כל יורש חוקי. למרות "הדחה" זו ופגיעה בכבודו ובמעמדו, המשיך גוטפריד להיות נאמן לקיסר, ואף לחם למענו בקרבות שונים, ביניהם המצור על רומא. בשנת 1082 השתלמו לבסוף מאמציו של גוטפריד לזכות באמון הקיסר והאחרון העניק לו את דוכסות לותרינגיה התחתית.
בעת היותו דוכס לותרינגיה החלה באירופה התעוררות דתית שקראה לטיהור מוסדותיה המושחתים של הכנסייה הקתולית. גוטפריד, שתמך במהלך ויותר מכך, תמך בקיסר האימפריה הרומית הקדושה שהיה ממוביליו ואף נלחם בשבילו כנגד האפיפיור, הכריז על דוכסותו כמדינה פאודלית של האימפריה. למרות כל זאת, בשנת 1095 מיד לאחר הכרזתו של האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמונט על הצורך במסע צלב, מכר גוטפריד את כל רכושו, זנח את פטרונו הקיסר והצטרף לכוחות הצלבנים.
[עריכה] מסע הצלב הראשון
יחד עם שני אחיו, אוסטס השלישי ובלדווין מבולון (העתיד להיקרא בלדווין הראשון, מלך ירושלים) החל גוטפריד בשנת 1096 להוביל את חייליו לכיוון ירושלים. בעוברם בתחומי הונגריה העניק גוטפריד את אחיו הצעיר בלדווין כבן ערובה שיבטיח את המעבר השקט של הצלבנים בתחומי הממלכה. בהגיע הכוחות לקונסטנטינופול התפתח סכסוך בין הצלבנים לקיסר ביזנטיון אלכסיוס הראשון, שדרש ממנהיגי המסע לשאת שבועה לפיה כל פיסת אדמה שתיפול לידיהם תועבר רשמית לידיו. הסכסוך, שלא פעם התדרדר לידי קרבות קטנים של ממש, הסתיים בשנת 1097 בשבועתם של מרבית ממנהיגי הצלבנים, על אף שהייתה זו שבועת סרק שלא היה בכוונתם לקיימה כלל ועיקר.
עד לתחילת שנת 1099 לא התבלט גוטפריד כמנהיג המסע, אשר הונהג בידי בלדווין, אחיו של גוטפריד, יחד עם בוהמון מטרנטו, ריימון הרביעי, רוזן טולוז, וטנקרד. במהלך חלקו הראשון של המסע הוא הוביל את צבאו במספר קרבות, אולם לא העניק תרומה משמעותית למערכה הצלבנית הכוללת, ואף נכנע פעם אחת עם כל צבאו בפני המוסלמים הסלג'וקים.
בשנת 1099 לאחר נפילתה של אנטיוכיה בידי הצלבנים, נחלקו הדעות לגבי הצורך בהמשך המסע לירושלים. מרבית ממנהיגי המסע ובראשם ריימון, שהונעו ממניעים פוליטיים יותר מאשר ממניעים דתיים, ושאפו לכבוש לעצמם נחלה עצמאית יותר מאשר לשחרר את ירושלים, טענו כי הכיבושים שנערכו עד כה הינם מספקים בהחלט.
גוטפריד, שהונע ככל הידוע כיום ממניעים דתיים עמוקים, שיכנע לבסוף את ריימון להוביל את הצבא אל עבר ירושלים. הוא היה ממובילי המצור על העיר וב-15 ביולי של שנת 1099 היה מבין הראשונים שפרצו את חומותיה. לאחר כיבוש העיר הוצע כתר ממלכת ירושלים לריימון, אך לאחר סרובו נבחר גוטפריד לתפקיד.
[עריכה] שליט ממלכת ירושלים
עם בחירתו לתפקיד סירב גוטפריד לקבל את התואר "מלך" בטענה כי "אסור לבן אנוש לקבל תואר זה בעיר בו נצלב המלך המשיח הנוצרי". תחת זאת לקח לעצמו את התואר "מגן הקבר הקדוש" (Advocatus Sancti Sepulchri). במהלך תקופת כהונתו בת השנה נאלץ גוטפריד להגן על ממלכתו הצעירה מפני צבאות השושלת הפאטימית ממצרים שאותם הכניע בקרב אשקלון באוגוסט 1099.
מלבד מלחמתו במוסלמים נאלץ גוטפריד להתמודד גם עם בעיות מבית, ביניהן ברית שנרקמה בין הפטריארך הלטיני של ירושלים דאימברט לבין ריימון הרביעי מטולוז, להדחתו של גוטפריד ולהפיכת הממלכה למדינה דתית שבראשותה האפיפיור ושליטה בפועל הוא הפטריארך. גוטפריד עצמו, שהיה אדם דתי ומאמין וכן שאף להסיר מעליו את עול הפטריארך הטורדני, הבטיח לדגוברט כי מיד לאחר ביסוס הממלכה הוא יצא בראש צבאו לכבוש את מצרים, שם יקים ממלכה נוצרית חילונית, בעוד ירושלים ויפו ימסרו לידיו של האפיפיור. תוכנית זו לא מומשה מעולם, מאחר וגוטפריד מת זמן קצר מאוד לאחר עלייתו לשלטון.
בשנת 1100 הכריז גוטפריד על הערים עכו, אשקלון, ארסוף, יפו וקיסריה כערים השייכות לממלכתו, על אף שאף אחת מערים אלו לא נכבשה בפועל אלא לאחר מותו של גוטפריד (אשקלון נכבשה רק בשנת 1153, יותר מחצי מאה לאחר מכן).
לאחר מותו של גוטפריד בחודש יולי, נשארה הממלכה ללא יורש מוסכם, והוויכוח בין תומכי כינון ממלכה דתית לבין תומכי הממלכה החילונית הלך והתעצם. לבסוף יצאו החילונים כשידם על העליונה ובחרו באחיו של גוטפריד, בלדווין מבולון, כממשיכו בתפקיד. דאימברט מצידו הכיר בחוסר הברירה שעמד בפניו, והמליך את בלדווין בחג המולד של שנת 1100 בכנסיית המולד שבבית לחם.
[עריכה] מותו של גוטפריד
ההיסטוריון המוסלמי איבן אל קלאניסי דיווח בכתביו כי "בעודו מטיל מצור על העיר עכו, נפגע גוטפריד, שליט ירושלים, מיריית חץ, אשר הרגו". ההיסטוריונים הנוצרים אינם מזכירים כל פגיעה שכזו, תחת זאת הם מציינים כי גוטפריד נפל למשכב בעודו מבקר בקיסריה בחודשי הקיץ. שמועה שנפוצה מספר שנים לאחר מותו של גוטפריד מספרת כי הוא הורעל בידי האמיר המקומי, אולם ככל הנראה שמועה זו הינה חסרת כל בסיס עובדתי. ויליאם מצור, אשר כתב במאה ה-12 אינו מתאר מקרה של הרעלה בכתביו.
לאחר מותו נקבר גוטפריד בכנסיית הקבר בירושלים, וקברו השתמר שם עד לשרפה שהתחוללה במקום בשנת 1808, אז הוסר הקבר במסגרת עבודות שיקום שערכה במקום הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.
[עריכה] גוטפריד באמנות ובאגדה
היותו של גוטפריד שליטה הראשון של הממלכה הצלבנית בירושלים יצרה בשנים שלאחר מותו האדרה עצומה לדמותו. הוא תואר כמנהיג מסע הצלב הראשון, כשליטה החזק של ירושלים וכמחוקק שחיבר את פסקי הדין של ירושלים. בקרב האמנות בימי הביניים נחשב גוטפריד לאחד מתשעת המכובדים, תשע דמויות אבירים ומלכים שסימנו את אידאל האבירות של התקופה.
במציאות לא היה גוטפריד קרוב לאופן שבו הוצג לאחר מותו. מנהיגי מסע הצלב היו ריימון ובוהמון יחד עם המנהיג הדתי אדהמר בישוף לה פוי. מלכה האמיתי הראשון של הממלכה היה בלדווין ולא גוטפריד, ופסקי הדין של ירושלים היו תוצאה של עבודה ממושכת שהחלה רק עשרות שנים לאחר מותו.
תפקידו של גוטפריד במסע הצלב הראשון תואר על ידי מחברה האלמוני של המסה "עלילות הפרנקים" (Gesta Francorum) וכן על ידי ריימון מאגילר, היסטוריון שליווה את המחנה הפרובנסיאלי בעת מסע הצלב. בספרות העלילתית של התקופה היה גוטפריד גיבורן של שתי פואמות צרפתיות שעסקו במסע הצלב. משפחתו וחייו המוקדמים הפכו מושא לאגדות רבות, ביניהן האגדה על "אביר הברבור" המוכרת מהאופרה לוהנגרין לואגנר, שחוברה אודות סבו של גוטפריד.
בזמנו של ויליאם מצור, שכתב בסוף המאה ה-12, היה גוטפריד לאגדה בקרב צאצאיהם של הצלבנים הראשונים. נאמר עליו כי הוא היה בעל כוח אדיר, שבעת שהותו בקיליקיה הוא התגושש עם דוב וניצחו ושהוא ערף את ראשו של גמל בהנפת חרב אחת.
ויליאם מצור מביא לידיעתנו גם את תיאור מראהו של גוטפריד:
"הוא היה גבה קומה, לא יתר על המידה, אך גבוה מהאדם הממוצע. היה חזק מכל אדם, בעל זרועות עבותות וחזה חסון. תכונותיו מניחות את הדעת וזקנו ושיער ראשו זהובים למחצה".
במאה ה-19, בעקבות גל הלאומיות ששטף את אירופה, בחרו פרנסי העיר בריסל להעמיד במרכז ככיר העיר את פסלו של גוטפריד רכוב על סוס. הפסל נחנך רשמית ב24 באוגוסט 1848.
[עריכה] גוטפריד מבויון באגדה היהודית
אחת האגדות המפורסמות שנכרכו בשמו של גוטפריד היא אגדה יהודית אודות פגישתו עם רש"י. האגדה מספרת כי קודם יציאתו אל ארץ ישראל ב-1096 סר אל רש"י, שהיה המנהיג היהודי החשוב ביותר בצרפת, על מנת לקבל את ברכתו למסע ולהתייעץ עמו. האגדה מספרת כי רש"י צפה את כשלון המסע והזהיר את גוטפריד כי הוא ישוב לבדו לעירו ושלושה פרשים מלווים בלבד שישרדו עמו. חמתו של גוטפריד מבויון בערה בו והוא נשבע כי במידה וישוב מהמסע עם פרש אחד יותר מאשר צופה רש"י ינקם בו ובכל היהודים.
האגדה היהודית מוסיפה ומספרת כי גוטפריד אכן נכשל בקרבותיו ושב לצרפת עם ארבעה מלווים, ושם את פעמיו להינקם ברש"י מאחר וארבעה מלווים שרדו ולא שלושה, אולם בהיכנסם בשער העיר נעתקה אחת מאבני השער ומחצה את ראשו של המלווה הרביעי...
אגדה זו, שמקורה בספר שלשלת הקבלה של גדליה בן יחיא, אין לה על מה שתסמוך, מאחר וכאמור גוטפריד מת ונקבר בכבוד מלכים בירושלים, חמש שנים לאחר מותו של רש"י ב-1105.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גוטפריד מבויון |
| הקודם: - |
מלכי ירושלים 1099–1100 |
הבא: בלדווין הראשון |
