ביקור הגברת הזקנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביקור הגברת הזקנה (Der Besuch der alten Dame) הוא מחזה של המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, שנכתב בשפה הגרמנית, פורסם והוצג לראשונה בבאזל בשנת 1956.

המחזה תורגם לעברית בידי חיים גורי, והוצג בישראל מספר פעמים. בין השאר, בהפקה של תיאטרון הבימה ב-1959 שיחקו אורנה פורת ושרגא פרידמן, בשנת 1974 שיחקה אלישבע מיכאלי בתפקיד הראשי, ובשנת 1993, בהפקה המשותפת הראשונה של תיאטרון הבימה והקאמרי שיחקו בתפקידים הראשיים ליא קניג ועודד תאומי. המחזה גם הוצג פעמים רבות בבתי ספר למשחק ובחוגים לתיאטרון.

המחזה עובד בשנת 1964 לסרט קולנוע (The Visit), בכיכובם של אינגריד ברגמן ואנטוני קווין. בסרט שונו שמות הדמויות ואף עודן סופו של המחזה.

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

מחזה זה הוא טרגדיה קומית, או מחזה מוסר מקאברי, שעוסק בהשתעבדות האדם לממון, תוך ויתור על ערכים מסורתיים דוגמת קדושת החיים. עם זאת המחזה אינו ביקורתי אלא דווקא מגלה הבנה לבחירת הדמויות, שנכנעות לטבע האנושי ומעדיפות להתפתות לממון. המחזה מדגיש את האמצעים שמאפשרים לאדם ולחברה לשנות את ערכיה מבלי להתייסר, וכן בודק את יחסיות מושג הצדק. יש שרואים במחזה משל על הפנמת ערכי האידאולוגיה הנאצית בקרב החברה הגרמנית בתקופת השלטון הנאצי. המחזה משופע בסמלים ובסצינות גרוטסקיות.

[עריכה] עלילה

המחזה מתאר מיליארדרית זקנה החוזרת לעיירת ילדותה. היא מציעה לאנשי העיירה מתנת כסף שתעשיר אותם, בתמורה למותו של אחד מאנשי העיירה שזנח אותה בצעירותה. אנשי העיירה שבתחילה דוחים את ההצעה, נסוגים אחד אחד ובאופן הדרגתי מפני כוחו הגדול של הפיתוי.

המחזה נפתח בתיאור עליבותה של העיר (הבדיונית) גילן ותושביה, עיר מרכז אירופאית שידעה עבר מפואר, אך ירדה מנכסיה. מפעלי התעשייה התרוששו ונסגרו, מוסדות הציבור לא מתפקדים, ואפילו הרכבת כבר לא עוצרת בתחנת העיר. למרות זאת, יש לתושבי העיר יש סיבה לאופטימיות: תושביה העיר מתבשרים כי המיליארדרית קלייר זאחנסיאן, ילידת העיר, מתעדת להגיע לביקור בעיירת ילדותה. תושבי העיר מתכוננים לביקור וממרקים את העיר. בראש מקבלי הפנים יעמוד אלפרד איל, מועמד לתפקיד ראש העירייה וממכובדי העיר, וחברה הראשון של המיליארדרית. כן מוצגים מכובדי העיר האחרים: ראש העיר, הכומר, הרופא, השוטר והמורה.

הרכבת עוצרת לפתע, לאחר שהגברת משכה את בלם החירום, ושיחדה את הכרטיסן. קלייר זאחנסיאן ופמלייתה (הכוללת את רב המשרתים, משרתים, בעלה השביעי, קומץ ביריונים ושני סריסים-עיוורים) יורדים מהרכבת, וזוכים לקבלת פנים ונאומים הכוללים אין ספור קלישאות והתחנפויות. מתברר כי הגברת הביאה איתה גם ארון קבורה. לאחר קבלת הפנים יוצאים קליר ואיל לטיול ביער בו בילו בעברם. במשך כל הטיול איל מתחנף ומספר עד כמה אהב אותה ועד כמה שהצטער כשאיבד אותה.

לאחר מכן מתקיימת קבלת פנים בבית מלון. בסצינה זו מספרת הגברת את סיפורה: היא נכנסה להריון מאיל, שהתכחש לאבהותו. הוא זנח אותה, והעליל עליה שהיא זונה. כתוצאה מהעלילה הועמדה למשפט וגורשה חסרת כל מהעיר, התפרנסה בבית זונות בגרמניה, עד שהכירה מיליארדר שנשא אותה. כן מתברר כי רב המשרתים שלה הוא השופט שגירש אותה מהעיר, והסריסים-עיוורים הם שני אנשים שהעידו עדות שקר כנגדה באותו משפט.

כעת תובעת הגברת מאנשי העיר להרוג את אלפרד איל, ובתמורה תיתן סכומי כסף גדולים לתושבים ותאושש את העיר. תושבי העיר המזועזעים דוחים בשאת נפש את ההצעה, ומבהירים כי אי אפשר לקנות צדק בכסף, וכי אין פרופורציה בין העוול שנעשה לה, לבין העונש שהיא דורשת. קלייר עונה במשפט אחד: "אני אמתין".

המשך המחזה מתאר כיצד אט אט תושבי העיר המרוששים מתחילים לחשוב שאולי ההצעה אינה כה נוראית, ואפשר שאלפרד איל אכן צריך לשלם מחיר כבד על חטאיו. תושבי העיר מתחילים לפשר את רמת חייהם על ידי קניות בהקפה ולקיחת הלוואות. כן הם מתנכרים לאלפרד איל, ובעצם כולם ממתינים שמישהו יקום ויעשה את המעשה. איל מבקש את חסותם של גורמי אכיפת החוק אך נענה במילים ריקות מתוכן. בינתיים לעיר נוהרים עיתונאים לעיר, לסקר את ביקור, אך אין הם כלל מודעים לתכלית הביקור ולהצעת הגברת. בזמן שממתינה, קליר מתגרשת מבעלה השביעי ומתחתנת עם בעלה השמיני. כן היא מסבירה כי "העולם הפך אותי לזונה ואני אהפוך אותו לבית זונות".

בחלקו האחרון של המחזה ממשיך איל לחוש את החבל המתהדק סביב צווארו: כל התושבים מתייחסים אליו כאל פושע, כולל בני משפחתו. כולם רומזים לו (ואחר כך אומרים מפורשות) שמוטב שיתאבד ושיפתור את תושבי העיר מלעשות את המעשה בעצמם. איל, שמודע לכך שגורלו נחרץ, מסרב להניח לתושבי העיר לקבל את הכסף מבלי להפוך בעצמם לרוצחים. בינתיים קליר מתגרשת מבעל מספר שמונה ונישאת לבעל מספר תשע, ומספרת כי היא מי שגרמה לפשיטת הרגל של העיר: היא רכשה את כל המפעלים ופעלה לסגירתם.

בסופו של המחזה מתאספים כל אנשי העיר מסביב לאיל. ראש העיר נושא נאום נימלץ על עשיית צדק, הכומר נושא דרשה, וכל תושבי העיר מקיפים במעגל, ההולך ונסגר, את איל, עד להריגתו. בכך נרצח בידי כל תושבי העיר, ולא בידי אדם ספציפי. העיתונים מסקרים את הכינוס, אך נמנעים ולספר על הרצח, אלא מדווחים רק על עשיית צדק ועל טוב ליבה של הגברת זכנסטיאן. הגברת מוסרת המחאה (צ'ק) לראש העיר, לוקחת את גופתו של איל, מבטיחה לקבור אותה במוזוליאום, ועוזבת את העיר.

[עריכה] הדמויות

קלייר זאחנסיאן:מיליארדרית קשישה שמגיעה לביקור בעיר הולדתה, והדמות שמניעה את העלילה.
אלפרד איל:הדמות הראשית מושא נקמתה של הגברת זכנסטיאן. משלים עם גורלו, ובסופו של דבר גם באחריותו למעשיו, אך מסרב לשתף פעולה עם תושבי העיר.
ראש העיר: מייצג את הממסד ואת השתעבדותו לאילי ההון.
הכומר: מייצג את הדת ואת כניעותה לממון. קליר מבררת עימו אם יוכל בבוא העת לנחם אבלים.
המורה: מייצג את אנשי הרוח ואת שתיקתם. הוא הדמות האחרונה שעוד מנסה להתנגד לרציחתו של איל, אך חושש להיות המתנגד היחיד מקרב תושבי העיר, ולכן בסופו של דבר משתף פעולה עם ההחלטה ואף לוקח חלק פעיל בהצדקתה ובהסתרתה מהעיתונאים.
הצייר: מייצג את שיתוף הפעולה של האומנות עם הממון.
השוטר: מייצג את זרועות אכיפת החוק ואת כניעותם לאילי הממון. קלייר מבררת עימו האם יוכל בבוא העת להעלים עין.
הרופא: מייצג את הממסד הרפואי. קלייר מבררת עימו האם יוכל בבוא העת לרשום בתעודת הפטירה שהמנוח נפטר בשל התקף לב.
בעלים מספר 7-9: מייצגים את יחסה של קליר לגברים, כאל אובייקטים לשימוש זמני. בהוראות הבימוי מורה המחזאי ששלושת הבעלים יגולמו על ידי אותו שחקן.
העדים (הסריסים-עיוורים) ורב המשרתים (השופט לשעבר): מייצגים את קניית הצדק בידי הממון.
העיתונאים: מסקרים את הביקור ואינם מודעים או מתעלמים מתכליתו. באופן דומה הם מסקרים את ההוצאה להורג המשותפת ומציגים אותה רק כאירוע שבו הגברת זכנסטיאן מעניקה תרומה נכבדה לעיר הולדתה. העיתונאים מייצגים את התעלמות התקשורת ממה שלא נוח לה לסקר, ואת שינוי ערכיה מנאמנות לאמת ולעקרון זכות הציבור לדעת, לשיתוף פעולה עם הממון.