אסיר ציון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אסירי ציון או מסורבי עלייה היו יהודים תחת המשטר הקומוניסטי שלא הורשו לעלות לישראל משיקולים פוליטיים.
מקור המונח כנראה באמירתו של רבי יהודה הלוי - "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך".
על פי הדיאלקטיקה הקומוניסטית היהודים לא הוכרו כלאום, לכן הקומוניסטים סירבו להכיר בקשר שבין יהודי אירופה ובין מה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית, ארץ ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה תנועת נדידה של יהודים, עקורים ופליטי מחנות, אל תחנות מהן ניתן היה לעלות ארצה. הנתיב העיקרי של עולים אלה עבר דרך הנמל הרומני קונסטנצה. תנועה זו הייתה לצנינים בעיני השלטונות הקומוניסטים וככל שהידקו את שלטונם על ארצות מזרח אירופה, כך הידקו את אחיזתם ביהודי הארצות האלה, עד לחסימה מוחלטת של הגבולות.
ברומניה, בחלק המכונה הרגאט, נותר בחיים קיבוץ יהודי גדול שכלל מאות אלפי יהודים, רבים מהם חדורים שאיפות ציוניות. בקרב יהודי רומניה החלה פעילות ציונית ענפה שכללה כתבי עת, אסיפות ואף הפגנות ופעילות זו קיבלה עידוד רב מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל ועידוד עקיף ושקט מהאדם השני בהיררכיה של רומניה הקומוניסטית, שרת החוץ היהודיה, אנה פאוקר. בשלב מסוים, לפי הנחיות ממוסקבה, החליטו השלטונות הרומניים לפעול בצורה נמרצת נגד הציונים והציונות.
בשנות החמישים של המאה ה-20, ברומניה, במסגרת משפטי הציונים ברומניה, נשפטו כמה מאות יהודים, מנהיגים ופעילים של התנועות הציוניות הרומניות ונידונו לעונשים כבדים. היהודים הואשמו בריגול למען האינטרסים של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי. משפטים אלה היו חלק משורת המשפטים המבוימים נגד יהודים שנערכו באותה תקופה בגוש הקומוניסטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] מסורבי העלייה בברית המועצות
בשנות השישים והשבעים בברית המועצות היה נוהל לפיו מהגרים חייבים לקבל אישור ממשרד ממשלתי בשם OVIR (קיצור של "משרד הוויזות והרישומים"). עולים רבים הגיעו לישראל בתקופת השגשוג שלאחר מלחמת ששת הימים, אולם רבים אחרים קיבלו תשובה שלילית מהמשרד, או המתינו לאישור במשך זמן רב. חלק ממסורבי העלייה קיבלו את האישור המיוחל רק לאחר מספר שנים. לדברי המשרד, מסורבי עלייה היו אזרחים שנחשפו למידע ביטחוני סודי של הממשל הסובייטי, ולכן לא הורשו לעזוב.
חלק ממסורבי העלייה פעלו באופן הפגנתי נגד העיכובים, נעצרו ונכלאו. רבים מהם נחשבו ללוחמי זכויות אדם ולאסירי מצפון והיו מוכרים ככאלה בכל העולם; מדינות רבות הפעילו לחץ על ברית המועצות (במישור הפוליטי, במחאה של אמנים, הפגנות וכדומה) לשחרורם של אסירי ציון.
כמה מאסירי ציון סבלו מעינויים במהלך מעצרם. בשנת 1970, למשל, נרשמו 44 מקרים של יהודים פעילי עלייה שנשלחו למחנות עבודה בכפייה [1]. היו גם מקרים של אסירי ציון שנפטרו בעודם בכלא.
[עריכה] מודעות העולם לאסירי ציון
העתונות המערבית דיווחה על התופעה בהרחבה, אבל המודעות הציבורית לנושא הייתה נמוכה בתחילה. אולם החל מ-1970 אנטולי שרנסקי החל לפעול בקנה מידה גדול יותר: הוא הקים ארגון בשם "קבוצת הבקרה של הלסינקי במוסקבה" שלחם למען זכויות העלייה לישראל כחלק ממאבק פוליטי רחב יותר למען זכויות האדם בברית המועצות. פעילות זו זכתה להד גדול בעולם, וגרמה למעצר ממושך של שרנסקי באשמת ריגול ובגידה. המעצר זכה לסיקור תקשורתי רחב היקף בעולם.
[עריכה] אסירי ציון נוספים במדינות קומוניסטיות
בנוסף לברית המועצות, יהודים ממזרח גרמניה ניהלו מאבקים דומים ונעצרו באופן דומה לאחיהם בברית המועצות.
[עריכה] אסירי ציון במדינות אפריקה
המונח "אסירי ציון" הורחב עם השנים, ושימש גם לתיאור אסירים יהודיים במדינות שאינן קשורות בברית המועצות, שנאסרו בשל פעילות פרו-ישראלית, או ניסיון לעודד עליית יהודים לישראל. כינוי זה ניתן ליהודים במרוקו שנעצרו בשל פעילות להעלאת יהודים לישראל (בעיקר בשנות הארבעים והחמישים), לפעילי עלייה שנעצרו באתיופיה, ועוד.
[עריכה] שחרורם של אסירי ציון האחרונים
אחרוני אסירי ציון בברית המועצות שוחררו משנת 1986 עם ההכרזה של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב על מדיניות הגלאסנוסט.
בשנת 1992 נכנס לתוקף בישראל חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם. על-פי חוק זה, אסירי ציון החיים בישראל (או שאריהם) זכאים לתגמולים שונים ממדינת ישראל.
אנטולי (נתן) שרנסקי, אידה נודל, יוסיף (יוסף) מנדלביץ', יולי אדלשטיין, הרמן ברנובר, ויוסף שניידר הם מהידועים שבאסירי ציון.
