אלווין איילי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלווין איילי (באנגלית: Alvin Ailey; 5 בינואר 1930 - 1 בדצמבר 1989), רקדן וכוריאוגרף אמריקני ממוצא אפרו-אמריקני.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות
איילי נולד ברוג'רס, טקסס, הוריו התגרשו כשהיה צעיר והוא עבר לגור עם אמו. בשנת 1942, בהיותו בן 12, עבר ללוס אנג'לס, שם ראה לראשונה, במסגרת לימודיו, הופעות מחול. בין השאר ראה את הלהקה של מונטה קרלו (Katherine Dunham Company), מממשיכי ה"בלט רוס" (Ballet Russe), ולהקות מחול אחרות. מפגש הראשוני זה של אלווין עם המחול עורר בו את העניין בתחום זה והניע אותו לעסוק בו בשנים הבאות. בהמשך אפשר היה לראות את השפעת ההופעות הללו על הרפרטואר האישי שלו.
[עריכה] לימודי מחול
איילי התחיל את לימודי המחול שלו אצל הכרויאוגרפית קתרין דנהאם ומשנת 1949 המשיך בלימודיו אצל לסטר הורטון עד 1953, במקביל ללימודיו אצל הורטון למד שפות רומניות בקולג' ונרשם, בזו אחר זו, ללימודים באוניברסיטאות שונות בקליפורניה. הכוריאוגרפיה של הורטון, שבאה לביטוי בקטעים תיאטרליים מבוססים על ציורים של פול קלה, על שירי גרסיה לורקה, על מוזיקה של דיוק אלינגטון ואיגור סטרווינסקי ואפילו על נושאים מכסיקאים. בהדרכתו של הורטון פיתח לו סגנון ריקוד וגישה משלו, הורטון היה משמעותי עבורו בהרבה מובנים. אחרי מות הורטון, בשנת 1953, נבחר איילי בן ה-22 למלא את מקום מורו. הוא היה למנהל ולכוריאוגרף הבית של תיאטרון המחול של לסטר הורטון ויצר מחולות מקוריים משלו ללהקה.
ב-1954 עבר לניו-יורק, שם המשיך את לימודי המחול שלו אצל המורים הגדולים - אנה סוקולוב, הניה הולם (Hanya Holm), צ'ארלס ווידמן וקרל שוק (Karel Shook). הוא רקד ושיחק בברודוויי במספר הפקות מצליחות. לימודי המחול שלו כללו "ריקודי נקישות" (Tap dance), "ריקוד פרימיטיבי"(Primitiv dance) - עם תלמה רובינסון (Thelma Robinson), שיעורים אצל סטלה אדלר (Stella Adler 1960-62), מרתה גרהם (Martha Graham) (הופיע אצלה בתור פרטנר בריקודי דואט), צ'ארלס ווידמן (Charles Weidman), אנה סוקולוב (Anna Sokolow) ועוד רבים וטובים – שמאוחר יותר נעזר בשיטות שלהם.
[עריכה] הקמת להקת מחול
ב-1958 הקים להקה משלו, שהורכבה תחילה כולה מרקדנים שחורים (אפריקאים אמריקאיים), ושילבה סגנון אפריקאי בריקודיה. אלווין ראה צורך ביצירת להקה כזו, משום שעולם המחול המודרני לא איפשר לו ביטוי עצמי כפי שרצה. הוא מסביר זאת בספרו:
- "...בניו יורק היו הרבה רקדנים שחורים מצוינים. אבל....לא היה להם מקום לרקוד בו...לא הייתה לנו דרך מעשית להגשים את הרצון והצורך לקחת חלק מלא במחול העולמי..." .
ההרכב הבלעדי של רקדנים שחורים עמד בעינו רק בעונה הראשונה. איילי הרגיש, שיש משום נסיגה בכך, שלהקה של רקדנים שחורים מופיעה לפני קהל שכולו שחור, לכן הרחיב וגיוון את ההרכב והכניס רקדנים לבנים ויפנים ללהקתו. איילי ראה ביפנים משהו מן ה"שחור" - הוא גילה עניין רב באותם קווים משותפים לשחורים וליפנים.
ביצירותיו עשה שימוש במחול אתני, מחול קלאסי, מחול מודרני, תיאטרון מחול ועוד. מחולותיו היוו שילוב של סגנונות רבים וטכניקות שונות, ששאב במשך שנות לימודיו ממוריו השונים, ואלה תרמו לגיוון ולעניין.
ב-1958 איילי יצר ללהקתו את הכוריאוגרפיה הראשונה, סוויטת בלוז Blues Suite. הריקוד הושפע מדמויות ומקומות מילדותו בטקסס. הריקוד מלווה במוזיקת בלוז מסורתית. זו יצירה מרשימה ומעוצבת. אחרי שנתיים, ב-1960, העלה את יצירת המאסטר שלו "תגליות" REVELATIONS, שנוצרה גם היא בהשראת ילדותו בטקסס.
בשנים הראשונות של הלהקה, איילי רקד בריקודים שיצר, הוא יצר הרבה ריקודי סולו, שזיכו אותו בביקורות חיוביות על הכוריאוגרפיה, על כישרונותיו הדרמטיים ועל נוכחותו הבימתית. איילי פרש מהריקוד בגיל 34, אך המשיך ביצירה - התחום שעניין אותו יותר מכל.
איילי יצר יצירות כוריאוגרפיות אישיות (חלקן ריקודי סולו) ללהקתו וכן יצר עבודות לאופרה ולברודוויי. בנוסף יצר בלטים מוצלחים רבים (150 במספר, למרות היותו כוריאוגרף מודרני).
הלהקה שלו הייתה בין היחידות שסובסדה על ידי הממשל של ארצות הברית. הם היו להקת השחורים הראשונה שנשלחה להופיע בארצות הברית ומחוצה לה. הם השתתפו בפרויקט "החלפת ידע בינלאומי".
ב-1962 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בעולם, כמו כן השתתפה בהרבה פסטיבלי-מחול ופסטיבלי אומנות ברחבי העולם: אוסטרליה, דרום–מזרח אסיה, ברזיל ועוד.
ב-1967 ביסס איילי את "תיאטרון המחול" (כממשיך דרכו של הורטון לסטר) במובן האמריקאי של המושג, זאת אומרת מחול על במה, שבא לספר ולהביע רעיון או סיפור.
בשנת 1968 הייתה להקתו ללהקה הייצוגית של "מרכז הנקישה" (סטפס) בניו-יורק.
בשנים 1972-1976 הקים איילי את 'THE ALVIN AILEY CITTY CENTER DANCE THEATRE", בית הספר ללימוד מחול ותיאטרון מחול.
ב-1972 הגיע איילי לישראל ועבד עם להקת "בת דור" על שתי יצירות שלו. לפני בואו שלח את מרי, אשתו של אוהד נהרין, שרקדה בלהקתו, ללמד את היצירות ואחר בא בעצמו להמשיך בעבודה.
[עריכה] אחרית ימיו
ב-1980 בעקבות לחצים עסקיים ואכזבות אישיות, בשילוב עם מחלת מניה-דפרסיה, עבר התמוטטות עצבים. איילי החלים מהמחלה והמשיך ליצור.
לכל אורך הקריירה שלו זכה איילי בהרבה פרסים יוקרתיים, ביניהם פרס המגזין למחול, פסטיבל הריקוד הבינלאומי בפאריז ועוד. נוסף לכך הנחה פרויקטים ב"חופש אפריקאי".
איילי נפטר ב-1989 מאיידס. יצירותיו נכללות עד היום ברפרטואר של בלט מודרני וקלאסי באירופה ובארצות הברית.
[עריכה] יצירותיו של אלווין איילי
היצירות המצליחות ביותר של איילי היו אלו, ששילבו אלמנטים תיאטרליים חזקים. היה בהופעות משהו חי ודינאמי מאוד.
חלק מעבודותיו בוחנות את עומק העצב מתחת למעטה תיאטרלי זוהר. הכוריאוגרפיה שלו לוקחת בחשבון את היסודות האנושיים ואת יכולתם של אנשים להתחבר דרך הריקוד. במספר יצירות הוא מנסה לתאר אדם מפורסם במפלתו, הוא מראה דמויות זוהרות בבגדי פאר, בתחפושות, ניצבות באור זרקורים מול קהל מעריץ ומריע, לעומת חייהן הפרטיים על המתחים והייאוש שבהם .
בין יצירותיו היו גם עבודות מופשטות, שבחנו את איכות התנועה. ליצירות אלה היה בדרך כלל סיפור מסגרת פולחני. יצירותיו התאפיינו בעיצוב קומפוזיציה חזק. לעתים רחוקות פירט איילי והסביר את הרעיון שמאחורי היצירה. הוא העדיף, שהיצירה תעמוד בפני עצמה.
כמו רבים מן היוצרים האפרו-אמריקאיים, ניסה גם איילי להציג ולייצג ביצירותיו את הגזע שאליו השתייך. בילדותו חווה מידה רבה של גזענות, שהשפיעה רבות על יצירותיו ועל יחסו ללהקה שהקים: " ...אני מחבב מאוד את הרקדנים, אני אוהב את האישיות שלהם, את החדשניות שבהם, את כמיהתם לשלמות, אני מחפש רקדנים שיש להם משהו בלתי רגיל בגוף...שיש להם ייחודיות..." איילי דגל בשוויון ובהבלטת הייחודיות של כל אדם, ללא קשר למוצאו. הוא עסק רבות בנושא ריקוד וגזע ויצא נגד התופעה, שהתגלתה בעיקר בארצות הברית ופחות באירופה, שלא לשתף רקדנים שחורים בלהקות, בייחוד לא בלהקות הקלאסיות "...הבעיה האמיתית בלהקות של הלבנים היא, שהם אינם רוצים לראות שחורים בתפקידים הראשיים הקלאסיים....לא תראה רקדנית שחורה רוקדת את "גי'זל"..."
איילי לא חיפש טכניקה גבוהה אצל הרקדנים שלו; הוא חיפש "...פחד, התקדמות, היסטוריה, את תחושת האיום והסכנה, שהילדים של היום אינם מכירים.....הם צריכים לתת משמעות לריקוד, לחשוף את עצמם מבפנים החוצה..." הוא חיפש את הרגש, את ההבעה, את הפנימיות, את המקום לביטוי האישיות. איילי מתאר את זה כך "...אנחנו מאמנים אותם ומכוונים אותם להחצין את אישיותם...זה דורש זמן ואימון, אפילו רקדנים גדולים אינם משיגים זאת בקלות, אך כאשר הם מצליחים, הרגשתם נפלאה, יוצאת מן הכלל...."
[עריכה] ה"אני מאמין" של אלווין איילי
איילי האמין:
- שלהקה צריכה למלא תפקיד יצירתי ושחזורי כאחד.
- שצריך ליצור בשביל הקהל ריקודים פופולריים ותיאטרליים כאחד וזאת מתוך החשיבה, שתחילה יש למשוך את הציבור להופעות, כדי שבשלב הבא אפשר יהיה להציג להם מה שנראה כנכון ורצוי.
- שהריקוד מקורו באדם ועליו לחזור תמיד אל האדם.
- שיש לבחור בכלים מהבלט, מהמחול המודרני ומהמחול החברתי ליצירת שילוב, שיבטא את האנושות בדרך הטובה ביותר האפשרית.
- ביכולת של הריקוד המודרני לחבר בין תרבויות וחברות שונות. הוא ראה את עצמו, כמי שנועד להביא לעולם את רעיונות היופי בריקודי השחורים ופעל לפיתוח נציגות חיה ונוכחת של אפרו-אמריקאיים בריקוד, הן על הבמה, הן בקהל והן מאחורי הקלעים.
- כי "...הריקוד זה לא מה שאתה עושה כשאתה עובר מתנועה לתנועה, אלא מה שקורה לגוף בין שתי התנועות האלו..." .
איילי אהב וחיפש רקדנים בעלי מזג סוער ומתפרץ, בעלי דעה, רקדנים שמראים את רגשותיהם, שנפתחים ונסגרים, שלא מתחבאים, רקדנים שרוצים להראות את עצמם לקהל.
באחד מהראיונות אתו אמר:
- "אני מנסה לבטא משהו שאני מרגיש כלפי אנשים, כלפי החיים, כלפי הרוח האנושית, וכלפי היופי של הדברים בעולם...אני מנסה לחגוג את הישגי האדם, את היופי במוזיקה, בצורות, בתנועה, בצבע, באור, במרקם. הרעיון, שבן אדם עושה זאת בגוף שלו עצמו, רעיון החירות בתוך גבולות, נראה לי מדהים..."
[עריכה] הלהקה של איילי
כפי שצוין לעיל, איילי הקים להקת מחול בשנת 1958. איילי היה היוצר הראשי של הלהקה. אחת הסיבות המרכזיות להקמתה של הלהקה הייתה הצורך במסגרת מחול לאותם רקדנים ויוצרים שחורים אשר בדרך כלל לא מצאו את מקומם בלהקות השונות בגלל מוצאם וצבע עורם השונה. כמו כן היא נוצרה על מנת להגיע לקהל השחור ולהביע את הצדדים השונים של אוכלוסייה זו דרך המחול לקהל הרחב. עם השנים הרכב הרקדנים נהיה הטרוגני . הנושאים של היצירות היו מגוונים אך ניתן לומר בבירור שהנושא ששלט ברובם והנחה את איילי בדרכו הוא נושא הגזענות. עניין זה השפיע על אופן העבודה בלהקה, על הבחירה של הרקדנים,על הסגנון התנועתי והמוזיקלי וכמובן על התכנים של הריקודים. ללהקה יצא שם בכל עולם המחול. היא הופיע בארצות רבות במהלך השנים וזכתה בפרסים רבים. בלהקות בכל רחבי תבל רוקדים עד היום מהרפרטואר של הלהקה. הלהקה עד היום פועלת יוצרת ורוקדת ואף הוקם באותה הרוח בית הספר שפועל עד היום בניו-יורק.
