איסור עשיית פסל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איסור עשיית פסל היא המצווה השנייה בעשרת הדיברות, האוסרת על אדם לעשות פסל, גם אם אין בכוונתו לעובדו. מטרת המצווה היא להרחיק את האדם מן העבירה של עבודת אלילים. איסורים דומים הם האיסור להשתחוות לפסל ואיסור לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להיעבד, וכן איסור עשיית פסל על מנת לעובדו כאליל (מצווה רי"ד בספר החינוך) ומצוות איבוד עבודה זרה (מצווה תל"ו שם).

מקור המצווה הוא מהפסוק בתורה: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ג). העונש על עבירה זו הוא מלקות. העבירה נעשית עוד במהלך בניית הפסל, אף-על-פי שהוא עדיין אינו פסל של עבודה זרה. מכיוון שכך, הראשונים סוברים שעל כל פעולה של בניית הפסל אדם צריך לקבל עונש מלקות בנפרד. לפי רוב הפוסקים האיסור חל רק על אדם הרוצה לבנות פסל לעצמו, אולם לעשות למען אחרים מותר, אם כי יש שחולקים על דעה זו. עוד מחלוקת היא, האם נלמד מכאן רק איסור עשיית פסל או גם איסור קניית פסל.

האיסור כולל גם עשיית פסלי אדם לנוי, מחשש שמא יטעו לאחר מכן ויחשבו את הפסל לעבודה זרה; אך עשיית צורה שקועה מותרת. כן חל איסור "ליצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים", "ואפילו על הלוח" (רמב"ם משנה תורה הלכות עבודה זרה ג, יא); יש המפרשים שהכוונה היא לדמויות האליליות המסמלות אותם, אך יש המפרשים זאת כציור צורת החמה והלבנה עצמן, ועל כן נזהרים שלא לצייר אותם שלמים.