אוגוסטוס קיסר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אימפרטור גאיוס יוליוס קיסר אוקטוויאנוס (Imperator Gaius Julius Caesar Octavianus) (23 בספטמבר 63 לפנה"ס - 19 באוגוסט 14 לספירה) היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 41 שנה, ממועד הפיכתו לפרינקפס, "ראשון האזרחים", בשנת 27 לפנה"ס, ועד מותו. אוקטוויאנוס[1] , בנו המאומץ של יוליוס קיסר, היה זה ששם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי", הפקס רומנה, שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס, אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל–ידי ריבוא שליטים אחרים באלפיים השנים הבאות.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו
אוגוסטוס נולד ברומא תחת השם גָאיוּס אוֹקְטָביוּס (CAIVS OCTAVIVS) למשפחה ממעמד הפרשים (EQVES). אביו, גאיוס אוקטביוס, היה הראשון ממשפחתו ששירת בסנאט ובכך הפך ל"איש חדש". גאיוס אוקטביוס הגיע לדרגת פְּרָאיְטוֹר (PRÆTOR) ושירת כמושל מקדוניה, אך מת כשהיה אוקטביוס בן ארבע.
אמו, אָטיָה (Atia Balba Caesonia) הייתה בתה של יוליה, אחותו של יוליוס קיסר, עובדה שזימנה לו קשר ישיר עם המצביא הגדול של התקופה.
בשנת 46 לפנה"ס, נטל אוקטביוס חלק בטריומף של קיסר ברומא וזכה באות צבאי, אף כי הוא עצמו לא נטל חלק במסע. שנה מאוחר יותר, כאשר מלאו לו 18, הצטרף אוקטביוס לקיסר בספרד, שם ניהל קיסר את הקרב האחרון בחייו נגד בניו של פומפיוס בקרב מונדה. אוקטביוס, כמפקד יחידת פרשים בלגיון העשירי אקסטריס, שהוצב מאחור כעתודה, הפגין חשיבה מהירה ויצא להלחם באויב כנגד הוראותיו של קיסר, פעולה ששינתה את פני הקרב והעניקה לקיסר ניצחון.
קיסר התפעל מתעוזתו וחוצפתו של בן חסותו הצעיר ובמהלך המסע בהיספניה ובחזרה משם הזדמן לשניים לעמוד זה על טיבו של זה. לאוקטביוס הייתה זו הזדמנות נדירה ללמוד על מנהל הפרובינקיות, ניהול מלחמה ומניפולציות פוליטיות ממי ששלט בכל אלו על בוריים. עבור קיסר, הייתה זו הזדמנות לצרף תומך צעיר לפמלייתו.
עם שובו של קיסר לרומא, נשלח אוקטביאנוס בהוראת קיסר לאפולוניה שבמקדוניה, יחד עם שני המצביאים הצעירים מרקוס ויפסניוס אגריפה וקווינטוס סלבידינוס רופוס. שם היה אמור אוקטביוס להמשיך בחינוכו ולזכות בנאמנותם של הלגיונות במקדוניה בעודו ממתין לבואו של קיסר, שהיה אמור לפקד על הצבא במסע מלחמה לכיבושה של האימפריה הפרתית.
אולם אוקטביאנוס הצעיר היה שחקן זוטר במשחק הפוליטי ברומא ועדיין לא כיהן במשרה ציבורית. קיסר, שהבחין בעליל בפוטנציאל המנהיגותי שלו, התכוון לשנות זאת. באותה עת, נבחר קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו (DICTATOR PERPETVVS) ובחר באוקטביאנוס לשרת כסגנו במשרת מגיסטר אקוויטום (MAGISTER EQVITVM), הממונה על הסוסים, החל בשנת 43 לפנה"ס. מותו של יוליוס קיסר זמן קצר אחרי כן היה עתיד לשנות את מסלול חייו.
[עריכה] מאבק על השלטון ברומא
לאחר רציחתו יוליוס קיסר, ב-44 לפנה"ס, מרקוס אנטוניוס שכיהן כקונסול, היה האיש החזק ברומא. אנטוניוס חילק משרות ומינה פקידים ככל העולה על רוחו בטענה שהוא מקיים את צוואתו של קיסר. כך הקים לו אנטוניוס אויבים בתוך הסנאט.
כקרוב משפחתו החשוב ביותר של קיסר, אוקטביוס, שעדיין שהה במקדוניה מיהר לחזור לרומא אולם בניגוד לעצתם של חבריו הוא לא הביא איתו כוח צבאי. כשנחת באיטליה, גילה אוקטביוס כי קיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ושמו הפך לגאיוס יוליוס קיסר אוקטביוס. אוקטביוס נהפך מיד לפופולרי מאוד בקרב ותיקי לגיונות קיסר, במיוחד אחרי ששילם את משכורתם מכמה אחוזות שמכר. הוא גייס צבא פרטי של שלושת אלפים חיילים מותיקי הקרבות של קיסר והשתלט לזמן קצר על הפורום, אך סולק משם על ידי צבאו של מרקוס אנטוניוס.
אנטוניוס שחשק בכהונה כמושל גאליה קיסאלפינה נערך למלחמה כנגד מושלה הנוכחי דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, דבר שהסנאט גינה והכריז על אנטוניוס כבוגד. בתיווכו של קיקרו כוחותיו של אוקטביוס הצטרפו לכוחות הסנאט והביסו את אנטוניוס בקרב מוטינה אולם הקונסולים שעמדו בראש הצבאות נהרגו בקרב ואוקטביוס נשאר המפקד היחידי של הצבא, אנטוניוס עצמו גלה לגאליה נארבוננסיס והתחבר עם כוחותיו של מושל האזור מרקוס אמיליוס לפידוס.
המצב ברומא כעת היה לטובת הסנאט שרצה להמשיך לשלוט ללא טיראנים. אוקטביוס הבין שעדיף לו לחבור אל אנטוניוס לכן הוא סירב להמשיך במתקפה כנגד אנטוניוס וסירב לבקשת הסנאט למסור את הפיקוד על לגיונותיו לברוטוס, הוא דרש את ביטול ההכרזה על אנטוניוס כבוגד, כאשר הסנאט סירב הוא הצעיד את לגיונותיו אל רומא ותחת איומים סחט מן הסנאט מינוי לקונסולאט. בשנת 43 לפנה"ס כרתו אוגוסטוס, אנטוניוס ולפידוס ברית שנקראה הטריאומוירט השני. אנטוניוס ואוקטביוס נכנסו לרומא והרגו את כל מתנגדיהם בסנאט, כולל קיקרו וכ-300 סנטורים. הם נתנו בידי החיילים כוח על ידי כך שהחרימו רכוש וקרקעות ומסרו אותם לחיילים. אנטוניוס ואוקטביוס נלחמו נגד גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס מייצגי הרפובליקה, בקרב פיליפי, שם הייתה ידם על העליונה, על אף שמחנהו של אוקטביוס, שפרש מן הזירה עקב מחלה, הוכה על ידי צבאו של ברוטוס. לבסוף הוכו קסיוס וברוטוס שוק על ירך ביום השני לקרבות, ובא הקץ על הניסיונות להחייאת הרפובליקה הרומית. המשטר האוטוריטרי נכון כעת בידי אנטוניוס ואוקטביוס.
השלטון חולק בין השלושה: אוקטביוס קיבל את המערב כולל רומא, אנטוניוס את המזרח כולל מצרים, ולפידוס את אפריקה. לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס את אוקטביה אחותו של אוקטביוס לאשה; אולם היחסים בין השניים התערערו, כיוון שאוקטביוס התקרב בהדרגה לאנשי הסנאט ואילו אנטוניוס התרחק מהתרבות הרומית, נמשך אחרי המזרח ההלניסטי ופרש למצרים. אנטוניוס נתן לקליאופטרה השביעית ולבניה ממנו פרובינקיות רומיות במזרח והדבר הכעיס את אנשי רומא עד כדי כך שהסנט הכריז עליו מלחמה.
בשנת 36 לפנה"ס הדיח אוקטביוס את לפידוס משלטון אפריקה והשתלט על הפרובינקיות הרומאיות באפריקה.
ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, הביס אוגוסטוס את ציים של אנטוניוס וקליאופטרה בקרב אקטיום, ליד יוון, בעיקר הודות לכישוריו של שר-צבאו מרקוס ויפסניוס אגריפה ולהתרופפות עצביו של אנטוניוס, שחילותיו נכנעו כמעט בלא לחימה. מאוחר יותר שב אוקטביוס למצרים, דרך חצי האי סיני, והפך אותה לפרובינקיה רומית. אנטוניוס וקליאופטרה התאבדו שניהם, בטרם עלה בידו ללכוד אותם.
[עריכה] שליט רומא
בשנת 27 לפנה"ס, אחרי שהתבסס בהנהגה בתוקף היותו טריאומווירי, ומכוח סמכויות אחרות שהוענקו לו, השיב אוקטביאנוס את סמכויותיו "לסנאט ולעם הרומי" ובכך חידש כביכול את המשטר הרפובליקני. הסנאט, שבזמן זה כבר הפך לגוף חלש ומתרפס, הפציר באוקטביאנוס להחזיק בשלטון, במידה רבה הודות לאהדה העצומה שזכה לה בקרב כלל האזרחים, לאחר שעלה בידו לשים קץ למלחמות האזרחים שהחרידו את רומא מזה כמה עשורים. התואר אַוּגוּסְטוּס (AVCVSTVS, הנשגב) הוענק לו על ויתורו זה והוא היה לפרינקפס; מעתה ואילך, עמד בראשו של משטר רומאי חדש שהתהווה בהדרגה, שידוע בזמנים המודרניים כמשטר הקיסרות. למרות שלהלכה עלה כוחו של הסנט על הפרינקפס, שכן הוא אישר את מינויו, למעשה הוא היה השליט החזק ביותר בקיסרות משום שהחזיק בצבא.
תפקידו של אוגוסטוס כלל את הנהגת הצבא ואת הרשות להתערב בענייני השלטון (חקיקת חוקים וזכות הטלת וטו). השכר לאנשי הצבא נקבע מעתה בכסף ולא באדמות. אוגוסטוס גם תיקן חוק שהסדיר צבא קבע בגבולות במקום צבא המתגייס בעתות חרום. הוא הציב את רוב החיילים בגבולות הקיסרות ולא שאף להרחיב את הגבולות הקיימים, במקום זאת דאג להגן עליהם. כך הוא לא ניסה לכבוש את ממלכת הפרתיים במזרח; בארמניה מינה מלך כרצונו, אך לא הפך אותה לפרובינקיה רומית; בארץ ישראל הוא הכיר בהורדוס כבן ברית של רומא; במערב ביצר את הגבולות לאורך הריינוס ולא ניסה לכבוש אזורים חדשים.
בימי אוגוסטוס פסקו מלחמות האזרחים; הוא ביטל את המסים הכבדים, תיקן דרכים ונלחם בשודדי הים.
מעיר של לבנים הוא הפך את רומא לעיר של שיש, ובנה תעלות לנילוס שבמצרים, מובילי מים וגשרים בדרום גאליה (דרום צרפת), סכרים בנהר הטיבר, ומקדש על הפלטינום ברומא. הוא בנה 82 מקדשים, כמו מקדש הפנתיאון.
הוא בנה גם את: מרחצאות אגריפה, מקדש נפטון, תיאטרון מרקלוס, טיילות ומעין שדירת ניצחון-כל אלה היו כמו האמנות של יוון.
ייסד את המסורת של "לחם ושעשועים" שבמסורת זאת התנהלו הצגות שעשוע, קרבות גלדיאטורים (אך לא בקולוסיאום, שנבנה עשרות שנים מאוחר יותר) וגם חיתוך חיות טרף, כלומר, ביתור שלהם.
בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימים אלו נמנו וירגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס. אחד הסופרים הגדולים של אותה התקופה היה טיטוס ליביוס, שחיבר ספרי היסטוריה מראשית דרכה של רומא ועד ימי אוגוסטוס.
[עריכה] יורשיו
בהיותו עדיין נשוי לאשתו השנייה, סקריבוניה, אימו של בתו הבכורה יוליה, פגש בליוויה והתאהב בה. אוגוסטוס אילץ את בעלה של ליוויה להתגרש ממנה, גירש את אשתו ונישא לליוויה, לה נשאר נשוי עד מותו.
בערוב ימיו נאלץ אוגוסטוס למנות את טיבריוס, בנו המאומץ מנישואיו לליוויה, ליורשו, משנכדיו ובניו האחרים, שקיווה שירשוהו מתו בזה אחר זה (במיוחד גאיוס קיסר הצעיר, שנפצע אנושות במארב בשליחותו למזרח האימפריה, ומת בדמי ימיו). כאחיינו גרמניקוס, היה טיבריוס אמנם מצביא עטור תהילה, אך הפרינקפס הקשיש לא הותיר ספק באשר להעדפתו את בני גרמניקוס, עד למותם.
שמועה היסטורית שמעולם לא גוועה היא שמותם של יורשיו הפוטנציאליים לא היה מקרי, והיו חלק ממזימתה של ליוויה למנות את בנה טיבריוס לקיסר. כחלק ממזימתה זו ייתכן גם שליוויה קיצרה את חייו של אוגוסטוס, בכך שהרעילה אותו לאיטו במשך שנים רבות - מסופר שבמשך 14 שנה מרחה ליוויה את התאנים שצמחו בגנו של אוגוסטוס בחומר רעיל. מנהגו של אוגוסטוס לאכול מהתאנים הביא להדרדרות בבריאותו, ובסופו של דבר למותו.
לפי כתבי סווטוניוס, ציווה אוגוסטוס שיחקקו את תמצית עלילותיו על-גבי לוחות ברונזה. העתקים של הכתובת, הידועה כדו"ח עלילותיו של אוגוסטוס האלוהי, נמצאו בטורקיה.
[עריכה] אופיו ומראהו
אוקטביוס הצעיר היה נמוך קומה ונאה למראה. הוא סבל כל חייו מבעיות שיניים ואף שהאריך ימים (הוא מת בגיל 77, שנחשב מופלג למדי בתקופה זו) הייתה בריאותו שבירה ורופפת כל ימיו. גופו היה מכוסה כתמים ושפע כתמי לידה עיטרו את חזהו ובטנו. אוקטביוס היה נחוש ואף אכזרי כשנדרש לכך, בעימות עם יריבים, והפגין כלפי חוץ התנהגות מוסרית לעילא (הוא מונה לתפקיד כוהן, פונטיפקס, כבר בגיל 16) והגלה מטעמי מוסר את בתו (יוליה אוגוסטי פיליאה) ונכדתו (יוליה הצעירה). בחייו האישיים, נהג גמישות רבה יותר ונהג לבגוד לעתים תכופות באשתו, ליוויה דרוסילה, אף שנותר כל חייו מסור לה.
למרות עושרו וכוחו הרב, המשיך הקיסר לגור באחוזתו, וניהל חיי משפחה ומשק בית לדוגמה.
אופיו היה, במיוחד בשנותיו המאוחרות, מתון ונוח לבריות. הוא נהנה מחוש הומור טוב, גם כלפי עצמו, והיה פתוח לשמיעת ביקורת כלפיו. הוא חיבב משחק בקוביות, אך לעתים קרובות עיקר את ההימור שבדבר בהעניקו לאורחיו את הכסף להמר באמצעותו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- צבי יעבץ, אוגוסטוס - ניצחונה של מתינות, הוצאת דביר.
- סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, תרגם מרומית אלכסנד שור, הוצאת מסד ת"א
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ע"מ: 567-583
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 9-236
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אוגוסטוס |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אוגוסטוס |
- חיי אוגוסטוס מאת ניקולאוס איש דמשק (באנגלית)
- אוגוסטוס האלוהי מאת סווטוניוס (באנגלית)
- גבי ליפשיץ, פניו השונות של אוגוסטוס במקורות
[עריכה] הערות שוליים
- '^ עם אימוצו לבן על ידי יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס נקרא אוקטוויאנוס
