אדיפוס המלך
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדיפוס המלך (יוונית: Oι̉δίπoυς τύραννoς, אוֹידיפוס הטיראן) היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס בשנת 428 לפנה"ס. המחזה הוא השני מבין הטרגדיות התבאיות שהועלה על במה, אך הוא הראשון בסדר הכרונולוגי כשלאחריו באים אדיפוס בקולונוס ואנטיגונה.
המחזה "אדי קינג" מאת ניסים אלוני הוא עיבוד חדשני למחזהו זה של סופוקלס.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלילה
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
כאשר אדיפוס נולד, נמסרה להוריו נבואה, שעל פיה, כאשר אדיפוס יגדל, הוא יהרוג את אביו וינשא לאימו. הוריו של אדיפוס החליטו להרגו במאמץ למנוע מהנבואה להתגשם. הם הפקידו אותו בידי רועה אשר נטש אותו בראש הר מרוחק. אדיפוס נמצא על ידי רועה שלקח אותו לחצרו של מלך קורינתוס שם הוא גדל כבנם של המלך והמלכה. כאשר אדיפוס גדל הוא שמע מפי האורקל של דלפי כי הוא עתיד להרוג את אביו ולהנשא לאמו. הוא החליט לברוח מחשש שהוא יגשים את הנבואה ויהרוג את הוריו המאמצים.
במהלך נדודיו של אדיפוס ביוון, הוא נתקל בקבוצה של אנשים אשר התווכחה איתו על זכות המעבר. אדיפוס הרג חלק ההאנשים, מבלי לדעת שאחד מההרוגים הוא אביו הביולוגי ושחציה הראשון של הנבואה הוגשם. בהמשך דרכו אדיפוס הגיע לתבאי, עיר הולדתו, ושמע שמלך העיר מת בנסיבות מסתוריות. העיר הייתה נתונה במצור על ידי ספינקס, שדרשה שיפתרו את חידתה כתנאי לביטול המצור. אדיפוס פתר את החידה, שיחרר את תבאי וכפרס על תושיתו נשא לאישה את אלמנת המלך. בכך התגשמה הנבואה במלואה.
לאחר מספר שנים, כאשר לאדיפוס ולאישתו-אימו היו ילדים, פרצה בתבאי מגפה נוראה. אדיפוס שלח שליחים לכל רחבי יוון במטרה להבין את סיבת המגפה ומתחיל חיפוש אחרי החוטא.
בשלב זה של קורות חיי אדיפוס, מתחיל המחזה על אודותיו. תחילה חושד אדיפוס כי אחרים הם החוטאים. אולם, לקראת סיום המחזה, אדיפוס ואישתו-אימו מבינים את האמת המרה. אדיפוס ובני משפחתו גוזרים על עצמם את עונשם. אדיפוס עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלות יחד עם שתי בנותיו - איסמנה ואנטיגונה. אישתו-אימו מתאבדת. אולם, שני בניו - אטאוקלס ופוליניקס - נשארים בעיר.
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") לא יופיעו בהמשך. |
[עריכה] ניתוח ספרותי
[עריכה] גורלו של אדיפוס במחזה
קיימות שתי גישות עיקריות הנוגעות לגורלו הטראגי של אדיפוס. אחת מהן טוענת שטרגדיית אדיפוס המלך היא טרגדיה של גורל, כלומר – אדיפוס נתון בציפורני הגורל ואינו אחראי לטעויותיו ולגורלו. לפי גישה זו, חיי האדם נשלטים על ידי כוחות שמעבר לאדם (האלים).
דעה זו גורסת כי אדיפוס לא עשה עוול בכוונה תחילה – הסיבות לרצח לאיוס מושתתות בעיקרן על אופיו הנמהר ומהיר החימה – הוא אכן חף מפשע, במובן המדובר. כל אשמתו היא שהאלים בחרו בו כדי ללמד לקח את בני התמותה. לא משום שחטא, אלא משום שזהו רצונם, ורצונם צודק תמיד. בגישה הזו האלים משחקים את תפקיד 'הגורל העיוור', ועל אדיפוס הוטל להיות הקורבן, הדמות הטראגית בעלילה (אך למרות זאת, בסיפור האגדה עצמו, מה שאין מספרים, לפני שנולד לליוס בן הוא אנס בן של כוהן בדלפי, ועל כך ננחתה עליו קללה שלא יוולד לו בן. אך למרות זאת הוליד ליוס בן, ולכן קיללו אותו האלים שוב, "הבן שלך ירצח אותך וישכב עם אימו"). הם רצו להדגיש את כוחם האלוהי על הכוח האנושי, שהוא כאין וכאפס ביחס לשלהם, ובחרו באדיפוס דווקא משום שהוא אדם דגול ורם מעלה, כי אין הכפשת שמו של איש מעניי העם יכולה להיות סימן לגדולת האלים.
הגישה השנייה, לעומת זאת, בה תומכים רבים (ואריסטו הראשון בהם), אומרת שמקור גורלו הנורא של אדיפוס הוא בחטא שחטא. אמנם הנקודות השליליות באופיו הן ביטחון עצמי מופרז וחשדנות, שמביאים אותו למעשים נמהרים ולא תמיד צודקים, אך יחד עם זאת, לפי תיאור הרצח של לאיוס, משתמע כי אדיפוס היה חף מפשע. בני אדם רבים שחטאיהם ומגרעותיהם גדולים מאלו של אדיפוס, נחשבים לאנשים הגונים ומהוגנים, וחייהם רגועים ושלווים. לפי מושגי היוונים רצח לאיוס היה רצח שאינו גורר כל עונש, אלא רק צורך בהיטהרות.
[עריכה] אדיפוס כדמות טראגית במחזה
אדיפוס הוא אדם מהיר החלטה ומהיר פעולה, בעל אינטליגנציה רבה ומנוצלת היטב ותכונות מנהיגות בולטות, שמעורר הערצה מנתיניו. עם כל אלה, הוא גם איש נמהר, נוח לכעוס ולחשוד. יש לו אישיות גדולה, אבל לא אידאלית לאישיותו של אדם. אישיותו מגלמת את הדמות הטראגית בכך שהוא נאבק באומץ מול הגורל, ואצילות הרוח שאופפת אותו אפילו בשעת משבר, אסון והתפוררות האושר שלו, היא מקור הטראגיות של המחזה "אדיפוס המלך".
ככל שמתקדם המחזה, 'טבעת האמת' מתהדקת סביב אדיפוס, עד שהוא לא יכול עוד לברוח. היא מתגלה בכל הטראגיות שבה בתמונת השיא של המחזה – בשיחה שבין אדיפוס, השליח מקורינתוס והמשרת הזקן, בה אדיפוס יכול להרכיב, לבסוף, את תמונת חייו למן ההתחלה. היא מורגשת על ידי הקורא (או הצופה), באופן מסוים, כבר מהתמונה הראשונה, בה בני תבאי מתחננים בפני אדיפוס שיציל את העיר מפני הצרות שפקדו אותה. את הטראגיות במחזה מדגישה האירוניה הטראגית שנראית בכל חלקי המחזה.
נראה שאדיפוס כלל אינו מתרעם על גורלו העגום, למרות היותו הקורבן, כביכול. הוא לא מתלונן על דינו ואינו כועס על האלים. הוא מקובע בתכונות אופיו השליליות – וגם החיוביות. הוא מתעקש לחקור את האמת עד סופה, מה שנובע מתקיפותו האינטלקטואלית המאפיינת אותו – גם בוויכוחו עם תרזיאס הוא הפגין חוסר הקשבה והבנה.
העימות הטראגי שבמחזה, שיוצר את דמותו הטראגית של אדיפוס, הוא ההתנגשות בין האמת של האלים לבין האמת בה מאמינים בני האנוש.
אישיותו של אדיפוס היא המושלמת ביותר בשביל דמות טראגית שעיקרה הוא ללמד לקח את בני האדם; הוא אדם גדול, מוערך ומוערץ על ידי נתיניו, בעל תכונות חיוביות רבות ותכונות שליליות המשלימות אותן.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שרונה גורי, אדיפוס המלך, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
