אבומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

_{קואורדינטות: 7°11′8″N 1°59′17″E}

הארמונות המלכותיים של אבומי
אתר מורשת עולמית
רופאי אלילים במהלך חגיגות באבומי
מדינה	בנין
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1985, לפי קריטריונים 3, 4
הערות	ברשימת הסיכון בין 1985 ל-2007

אבומי (צרפתית Abomey) היא עיר במחוז זו בדרום בנין ולשעבר בירת הממלכה העתיקה דהומיי. בשנת 1985 הכריז ארגון אונסק"ו על הארמונות המלכותיים בעיר כעל אתר מורשת עולמית. אף שחשיבותה של העיר פחתה כיום, היא נחשבת עדיין לאתר תיירות מבוקש במערב אפריקה, ולפי ההערכה התגוררו בה 62,852 איש בשנת 2005.

[עריכה] היסטוריה

ממלכת דהומיי נוסדה בשנת 1625 בקירוב. לפי סיפור עם מקומי, מוצאם של מלכי דהומיי הוא מהעיר טאדו (טוגו של ימינו) והם נצר לנסיכה אלגיבונון מטאדו ובן זוג לא ידוע. במהלך המאה ה-17 גניה האסו ודאקו, שניים מבין צאצאי הזוג, הקימו את התשתית של ממלכת דהומיי. הוגבדייה (1645 – 1684) הקים את הבסיס החוקי הנדרש כגון סדרי ירושת השלטון. הממלכה השתרעה בתקופה זו על פני מישור אבומי.

העיר הייתה מוקפת בחומת בוץ בהיקף של כ-10 קילומטרים. בחומה היו שישה שערים והיא הייתה מוקפת בתעלה בעומק של 1.5 מטר שהייתה מלאה בשיטה. בתוך החומות היו כפרים שהופרדו על ידי שדות, מתחם הארמונות המלכותיים, שוק וכיכר עירונית גדולה.

במהלך המאה ה-18 המלך אגאדייה (1708 – 1740) כבש שטחים שהשתרעו עד לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובמהלך כיבושיו הוא הצליח להביס את הממלכות אלאדה וסאבי. לאחר הכיבושים הללו דהומיי השתתפה באופן פעיל בסחר העבדים האטלנטי שהיה למונופול של הית המלוכה ושגשגה מבחינה כלכלית.

שיא ההתפתחות של דהומיי היה במאה ה-19 בתקופת שלטונו של גואזו (1818 – 1858). גואזו נכנע ללחציהם של מתנגדי העבדות וצמצם את פתיחות המדינה לעבדים, במקביל להטיית הכלכלה לכיוון של ייצוא תוצרת חקלאית.

בנובמבר 1892 הוצתה העיר על ידי המלך בהאנזין, שהיה המלך העצמאי האחרון של דהומיי וזה שנכנע לכוחות הקולוניאליים הצרפתיים, וברח צפונה. המינהל הקולוניאלי הצרפתי שיקם את העיר וחיבר אותה לחוף באמצעות מסילת רכבת.

החל מ-1993 אותרו והוחלפו 50 מתוך 56 התבליטים השטוחים שקישטו את קירות ארמונו של המלך גללה. על התבליטים השטוחים יש שרטוטים איקונוגרפיים המבטאים את ההיסטוריה והכוח של אנשי הפון.

[עריכה] הארמונות המלכותיים

הארמונות המלכותיים ניבנו על ידי אנשי הפון בין אמצע המאה ה-17 לשלהי המאה ה-19, וייחודם הוא בכך שכל מלך, למעט המלך אקאבה, בנה לעצמו ארמון חדש בתוך אותו אזור מוקף חומה. הארמונות נבנו על פני תא שטח בגודל של 40 הקטאר והמלכים הותירו במקומם את ארמונותיהם של הקודמים להם. המלך אקאבה בנה את ארמונו צפונית-מזרחית למתחם המלכותי המרכזי.

לכל הארמונות מספר יסודות אדריכליים משותפים. כל אחד מהם מוקף מחומה משלו בתוך המתחם המלכותי, והוא ערוך סביב שלוש חצרות פנימיות. החצר הראשונה או "החצר החיצונית" מכונה "קפודודג'י" (Kpododji) ושימשה כאתר לתהלוכות צבאיות ולטקסי פולחן. שתי החצרות האחרות היו החצר הפנימית המכונה "ג'אלאלאהנו" (Jalalahènnou) והחצר הפרטית שהובילה למעון המלכותי. אף שהארמונות ניבנו על פני תקופה של יותר מ-300 שנים, חומרי הבנייה כמעט ולא השתנו, והם נבנו מקרקע לטריטית בשילוב מספר סוגי עצים כמו חיזרן ודקל ונשאו גגות קש. חומרים אלה הרגישים לפגעי מזגי האוויר, הביאו להתדרדרות במצבם של הארמונות, מצב שהוחמר במספר סופות טורנדו ב-1975, 1977 וב-1984. הארמונות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר הם ארמונותיהם של המלכים גללה וגואזו.