חרם (תנ"ך)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה מועמד לאיחוד לתוך הערך חרם (הלכה)
ערך זה דן בנושא של הערך חרם (הלכה) וככל הנראה מוסיף עליו מידע. מסיבה זו, ייתכן שיש לאחד את שני הערכים. (דיון)

חרם - מה שהוקדש לאל ואסור בהנאה. בתנ"ך, וגם בתרבויות שמיות הקדומות (כגון אכד ואשור) היו למושג "חרם" כמה מובנים.

במובנו הקדום היה החרם מה שהוקדש לה' (גם באמצעות נדר) ואסור לעשות בו שימוש: "כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו... לא יימכר ולא ייגאל... קודש קודשים הוא לה' " (ויקרא, כ"ז, 28).

במובנו הנוסף, המאוחר יותר כנראה, ציין החרם השמדה מלאה, בבחינת "לא תחיה כל נשמה", כגון הציווי "החרם תחרימם" שהצטוו בני ישראל לגבי עממי כנען בעת כיבוש הארץ (דברים, כ, 16-17).

כאן התפתח מאוחר יותר מובן נוסף של המושג, והחרם היה לנידויו של אדם, להרחקתו מן הקהל ולאסור לבוא עמו במגע. איום על חרם מאוחר מעין זה אנו מוצאים כבר בתנ"ך, בדברי עזרא הסופר בעניין גירוש הנשים הנוכריות שלקחו להם בני הגולה: "וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים... יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח).

ענשם של המועלים בחרם

בספר יהושע (פרק ז) אנו מוצאים את פרשת עכן, שלקח לעצמו משלל העיר יריחו שעליו הוכרז חרם: "והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (יהושע ו, יז). עכן וכל בני משפחתו, צאנו ובקרו, הומתתו בסקילה.

שאול המלך נענש על שלא ביצע עד תם את מצוות החרם שציווה ה' בעת המלחמה בעמלק (שמואל א' טו, ג): "והחרמתם את כל אשר לו". הוא החרים אמנם את עמלק "לפי חרב", אך חמל על אגג מלך עמלק ועל "מיטב הצאן והבקר". שאול הצטדק באמרו שלא ביקש אלא לזבוח לה' את הצאן והבקר, אך שמואל הנביא דיחו מן המלוכה במצוות ה'.


חרם, נידוי ושמתא

בתקופת התלמוד ובימי הביניים, לאחר שאיבד עם ישראל את עצמאותו המדינית, היה חרם הנידוי (שנקרא גם "שמתא") לאמצעי חשוב בידי הרבנים ומנהיגי העם לשמירת סמכויותיה של ההנהגה העצמית האוטונומית של הקהילה היהודית. בית-דין היה רשאי להטיל חרם על אדם שכפר בסמכותו של בית-הדין וסירב להישמע לפסק דינו, או שנמצא אשם בכפירה בדת, בחילול שם שמים, בהפרת נדרים ובעברות נוספות. מי שהוחרם בידי בית-דין היה מנודה מן הקהל. אסור היה לשוחח עמו או לצרפו לתפילה, לא מלו את בניו, ובמותו סקלו את גופתו וקברוהו מחוץ לגדר בית הקברות.

כיום נזקקים רק בתי-הדין של החרדים לאמצעי החרם, וגם זאת רק במקרים קיצוניים. יש לציין שנשק החרם ("האקסקומוניקציה") מקובל גם בנצרות, בכנסייה הקתולית.

[עריכה] לקריאה נוספת