זרם סילון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במטאורולוגיה, זרם סילון הוא זרם אוויר חזק וצר יחסית בשכבות הגבוהות של האטמוספירה, בגובה 11 ק"מ לערך מפני הים. זרם הסילון נוצר מניגודי טמפרטורה ברום הגבוה - אלה גורמים לניגודי לחץ, היוצרים רוח חזקה בכיוון קבוע. זרם הסילון מצוי בעיקר בשכבת הטרופופאוזה של האטמוספירה. נהוג להחשיב זרם רוח כלשהו לזרם סילון אך ורק אם מהירות הרוח בו היא 75 קשר ומעלה.
בכל המיספירה, כלומר חצי כדור, שני זרמי סילון. הסילון הסובטרופי והסילון הפולארי, כאשר שני אלה נמצאים בגבול בין אזורי האקלים בעולם וזורמים באופן כללי ממערב למזרח. הסילון הסובטרופי נוצר בשל ההבדלים בטמפרטורה שבין האזור הסובטרופי, לבין הטמפרטורה באזור הממוזג, בעוד שהסילון הפולארי נוצר בשל ההבדלים בטמפרטורה שבין האזור הממוזג לבין אזור הקוטב. זרמי הסילון מדרימים ומצפינים בהתאם לתנועת גושי האוויר הגורמים להם. בקיץ בהימיספירה הצפונית, זרמי הסילון חלשים משום שניגודי הטמפרטורה בין האזור הפולארי לבין האזור הממוזג ובין האזור הממוזג לבין האזור הסובוטרופי אינם גדולים כל-כך, וצפוניים מפאת התפשטות האוויר החם צפונה.
זרמי הסילון התגלו במלחמת העולם השנייה על ידי טייסים שטסו מארצות הברית לאירופה, בעיקר לאנגליה. אלה שמו לב כאשר טסו לאנגליה שמהירות המטוס גדולה מהמהירות הפוטנציאלית שיכול לכאורה לטוס המטוס. במלחמת העולם השנייה ניצלו היפנים את זרם הסילון לתקוף את ארצות הברית בעזרת כדורים פורחים הנושאים חומרי נפץ. נשלחו כאלף בלונים מסוג זה, אך מלבד זריעת טרור פסיכולוגי, המבצע גבה רק 5 נפשות בצורה ישירה.
כיום נעשה מחקר בתחום זה כדי להפיק אנרגיה מתחדשת באמצעות טורבינות שיועלו לגובה של זרם הסילון באמצעות עפיפוני ענק או צפלינים ויהיו מחוברים בכבל חשמלי לאדמה.
