דן עומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דן עומר (23 בפברואר 1940 - 1984) סופר עברי, משורר, מו"ל, מתרגם, מבקר ועורך.

תוכן עניינים

1 תולדות חייו
2 ספריו
3 תרגומיו
4 לקריאה נוספת
5 הערות וסימוכין
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

דן עומר נולד ברמת גן, ב-23 בפברואר 1940, בשם דן מרני. עומר היה בנו של אוסקר מרני, פקיד בכיר בעיריית ירושלים, היה "ילד רע", עקשן וסרבן, והועבר מגן ילדים אחד לאחר בידי הוריו. בין מוסדות החינוך שסבל מהם והם סבלו ממנו, היה גן ילדים חרדי ובית ספר דתי, בית החינוך לילדי עובדים ובית הספר החקלאי מקוה ישראל. עומר חדל ללמוד בגיל צעיר, לא השלים לימודי בית ספר תיכון, ולא רכש השכלה אקדמית. הוא היה אוטודידקט גמור.

כשהיה דן מרני בן 16, הוא שינה את שמו ל"עומר", ויצא לחוות כרי דשא שליד הכנרת, שם למד בוקרות.

עומר התגייס לשירות בחטיבת גולני, היה חייל מצטיין ואף השתתף בפעילות קרבית. יותר מאוחר הסתבך עם הצבא ושוחרר שיחרור מוקדם. באותן שנים כבר היה מבאי בית הקפה "טעמון" בירושלים, והתקבל בזרועות פתוחות לבוהמה הירושלמית. הוא יצא לאנגליה, כדי להשתלב בעסקי המשפחה, אך נטש אותם והתקרב לחבורת האמנים הישראליים שישבו בלונדון בראשית שנות הששים, בהם עמוס קינן, שמעון צבר, מנשה קדישמן ואחרים. על פי סיפוריו התקרב גם לפילוסוף האנגלי הנודע ברטרנד ראסל.

בשנת 1961 שב דן עומר לירושלים ופתח לזמן קצר חנות ספרים, ממול לקפה טעמון. הנסיון נכשל, והחנות נסגרה. הוא ניהל חיי בוהמה פרועים, וקנה לו שם של יוזם קטטות. בין השאר התגרה בחברי הכנסת, בבניין הסמוך, שבו שכנה באותה עת, והסתבך לא פעם עם משמר הכנסת. ביכורי כתיבתו, בעיקר שירים, לא צלחו, והוא לא פרץ אל ציבור הקוראים בארץ.

עומר אימץ לעצמו את גינוני משוררי דור הביט האמריקאי. הוא כתב את יצירותיו ברוח יצירותיהם, תרגם את ספריהם, והיה אפיגון נלהב של בשורת סופרי הביט בישראל. ספרו "בדרך", שכתב בעקבות הספר "בדרכים", של ג'ק קרואק, גרם לשערורייה רבתי בעולם המו"לות והמוסר בארץ. הצנזורה ניהלה נגדו מערכה ארוכה, משפטית וציבורית, וסופו שמשפטו הגיע להכרעת בית המשפט העליון.

בשנת 1967 התגייס עומר לחטיבה הירושלמית, הצבא סלח לו על הנפקדות וההשתמטות שלו, והוא הצטיין כחובש קרבי בפריצה לעיר העתיקה דרך השער החדש. מיד לאחר תום המלחמה הצטרף לחוגי תנועת "מצפן", והיה בין ראשוני הקוראים לנסיגה מיידית מהשטחים. הוא הסתבך בנישואים לא מוצלחים ובגירושים קשים, ושנים רבות גידל לבדו את בתו הראשונה (מאוחר יותר נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים). באותה תקופה התקרב לסופרי ירושלים ומשורריה, כמו יהודה עמיחי, פנחס שדה, אריה זקס, אהרון שבתאי ואחרים.

עומר היה מבקר ספרותי חריף ונשכני במיוחד. במשך שבע שנים ערך את הטור הספרותי "נמר של נייר", בשבועון "העולם הזה". הוא חולל לא מעט שערוריות ספרותיות, הן כסופר והן כמבקר. הוא פגע בכוונת מכוון במבוקריו, ועורר עליו טינה ושנאה של רבים.יחד עם זאת, היה מדורו "נמר של נייר" אולי החריף והאמיץ שכלי הביטוי והביקורת באותה תקופה ותרם תרומה מכרעת לריענון שורות ושחיטת פרות קדושות. במקביל היה עומר פטרונם של מחברים, צעירים וותיקים כאחד, שנדמו בעיניו יוצאי דופן או אנטי-מימסדיים דוגמת מרדכי אבי-שאול,מידד שיף,עמוס אריכא,יגאל גלאי,רינו צרור,אריה קרישק,יצחק בר-יוסף ורבים אחרים.

שערורייה גדולה פרצה לאחר פרסום ספרו הפורנוגרפי והמתגרה "בדרך" בשנת 1966. הצנזורה תבעה את המחבר על פרסום דברי תועבה בניגוד לחוק. ועומר נדון למאסר על תנאי ולקנס כספי. העניין הגיע להכרעת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים^[1], שדן בערעורו של עומר על הרשעתו בעבירה של "פרסום תועבה" לפי סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, שחלה אז. על אף שבית המשפט העליון הניח כי מטרתו של עומר הייתה "להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו..... כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו", קבע בית המשפט כי אין להשתמש לכך בכל האמצעים, וכי פרסום חומר תועבה אינו חדל מלהיות כזה אף אם המניע לכך היה כשר. פסיקה זו נחשבת כיום למיושנת, ויש להניח כי פרסום ספרו של עומר כיום היה זוכה להגנת בית המשפט, אם העניין היה מגיע להגשת כתב אישום.

עומר התגורר בירושלים רוב חייו, וכן בקיבוץ שמיר. בשנת 1984, לאחר סדרה של התקפי לב נפטר דן עומר בירושלים, לאחר שסירב לעבור ניתוח מעקפים. ארכיונו נמסר על ידי משפחתו ל"היברו יוניון קולג'", שם הוא נשמר כיחידת ארכיון עצמאית, בחדר על שמו.

[עריכה] ספריו

שתיקה, דיג’סט הבית השלישי, עורכים דן עומר ושמעון צבר, תשכ"ח 1968.
שירים חזותיים, אנתולוגיה, הביא לדפוס דן עומר, ירושלים תשל'ג 1973.
פואמות דוקומנטריות, 1965-1967, ירושלים 1967.
‫עשרים ושנים מלחמשירים, (מלחמה שירים), ירושלים תשכ'ח 1968.
אודה לשאול, שלוש פואימות דוקומנטריות, עם הקדמה מאת פנחס שדה, תל אביב 1980.
‫אלוהים בגי’נס, ושירים אחרים, 1962-1965, ירושלים 1966.
בדרך, ירושלים 1966. הספר המכיל הרבה פורנוגרפיה, חולל שערורייה ספרותית, כאשר נפסל על ידי הצנזורה, בשנת 1969.
בוקר טוב מהפכה, קשיים ביצירת גיבורים לאומיים, 2 נובלות, ביתן תל אביב 1975.
בעקבות עמוד האש, ירושלים 1981.
דניאל איש חמודות, תל אביב תשמ'א 1981.
‫לילה ארוך, רישומים - רנה אולשבר, ירושלים 1963.

[עריכה] תרגומיו

תריסר שירים גרמנים נבחרים, גינתר גראס, אינגבורג בכמן, הלמוט הייסנבולט, פאול צלאן, אריך פריד ; תרגום - דן עומר, רישומים - תרצה ולד, ירושלים 1969.
תלויים על צלב הברזל, אנתולוגיה לשירה גרמנית חדשה, דן עומר, תל אביב, תשל'ט 1979.
נהמה, שירה ביטניקית אמריקנית, מאת לורנס פרלינגטי, אלן גינסברג, גריגורי קורסו, ערך ותרגם דן עומר, הקדים אלן ג’ופרואה, ירושלים 1967.
ההפלה, רומנסה היסטורית 1966, מאת ריצ'רד בראוטיגן, מאנגלית דן עומר, זמורה ביתן מודן, תל אביב 1981.

[עריכה] לקריאה נוספת

יעל אדמוני וירון סחיש, ספירת עומר, בעשור לפטירתו של דן עומר, נדפס במקומון ירושלים, ב19 באוגוסט 1994.
בני ציפר, אלגוריה על סיוט לאומי, נדפס בהארץ, אוגוסט 1980.
"ביאליק אביר קירח בין עצי הזית..." (אנטי מיתולוגיה ישראלית, מאת דן עומר, נדפס בפרוזה, 73-74, 1984.
חומה של אותיות, על ירושלים בספרות, מאת דן עומר, נדפס בהרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים, תשמ'ז 1987.
עוד על פרשת ספרו הפורנוגרפי, "בדרך", 1966, שנפסל על ידי הצנזורה, על אכיפת המוסר והמשפט, ראו בספרה של ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית.