אמן, הממלכה הברוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: סגנון לא אנציקלופדי, פירוט יתר. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אמן (Aman) היא היבשת הקדושה של האלים בעולמו של הסופר ג'ון רונלד רעואל טולקין (שר הטבעות, הסילמריליון). אמן היא היבשת המערבית, אחת מבין היבשות הידועות.

הולאר והמיאר שהם האלים בלשון האדם, החליטו להקים שם את משכנותיהם ובעצם להפוך את כל היבשת ההיא לתחום "אגדי". פשר המילה אמן, בקווניה הוא "הברוכה" או "הפטורה מכל רע".

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 מתכונת אמן 2.1 ולינור 2.2 אלדמר - בית העלפים 2.3 מנדוס, אולמות ההמתנה 2.4 לורין 2.5 אבתר 2.6 סיכום

[עריכה] היסטוריה

בתחילה, לפני מניין הזמנים, היה העולם כולו, הקרוי "ארדה" בלשון העלפים, כמשטח חסר-כול, כפי שיצר אותו אילובטר. הולאר - 14 האלים הראשיים, והמיאר - כל שאר האלים - ירדו אל העולם על-מנת לעצב אותו כפי שחזו בו מלכתחילה. אז, בעיצומה של המלאכה, הייתה יבשת גדולה מאוד במרכז העולם - הארץ התיכונה. דרומית-מזרחית לה הייתה יבשת בשם "הארץ האפילה", ומערבית לה הייתה יבשת קטנה יחסית שעד כה הייתה חסרת חשיבות.

האלים התיישבו על אי גדול שליד הארץ התיכונה, ושמו היה אלמרן (Almaren), "מקום מבורך" - כי שם הקימו האלים את משכנותיהם הראשונים. בארץ התיכונה, בדרום ובצפון, הקימו את שני פנסי הולאר האדירים, שבמהרה נהרסו על ידי מלקור.

במלחמות הראשונות של הולאר והמיאר נגד מלקור - הוא השטן, ומשרתיו, נחרבה אלמרן עד היסוד, ונותרה כאי בודד והרוס. לכן, הכריעו האלים כי עליהם לעקור למקום מרוחק ביותר, שבו יוכלו להקים את משכנותיהם והפעם לבצר אותם היטב מפני מלקור. לכן, הם עקרו לאותה יבשת מערבית (כאשר העולם שטוח), שנקראה לימים אמן, ושם החלו במלאכת יסוד ממשלותיהם ומשכנותיהם החדשים.

מכאן נבע כינוייה לעתיד "ארץ המערב", וזה הסיבה שלמושג מערב יש ערך כה רחב בעיני העלפים ובעיני עמים מסוימים של בני-אדם. הארץ התיכונה הייתה היבשת האמצעית בעולם, אבל ממש מזרחית לאמן.

[עריכה] מתכונת אמן

ניתן לדמיין את אמן כמעין יבשת מאורכת (וקטנה ביחס לארץ התיכונה). כבר, במהרה, החליטו האלים לבצר את כל אמן. לכן, אולה (Aula), אל האדמה וחומריה, הקים סביב כל אמן הרים גבוהים מאוד, הקרויים הרי הפלורי (Pelori), "מרומי הגדר". על ההרים ההם עמדו על משמרם מיאר רבים, וכן, העיטים הגדולים.

בצפונה הרחוק של אמן, שהיה מחובר עם צפון הארץ התיכונה, שם נמצאת ארץ אשר באה במגע עם נשימתו הצוננת של מלקור. על-כן, זוהי ארץ כפור וקיפאון איומים - שמה הלקרקסה (Helcaraxe), "הקרח השוחק". למעשה, הארץ הזו היא לא יבשה אמיתית, אלא פשוט מים קפואים ביותר. שם חצו רבים מהנולדור המורדים במסעם לארץ התיכונה, ואיבדו אבידות רבות.

דרומית להלקרקסה, אבל קרוב לחופיה המזרחיים של אמן, נמצאת ארץ רחבה בשם ארמן (Araman), ואפשר כי משמעותה "שערי אמן". זו ארץ מישורית מאוד, בין הרי הפלורי, והיא צחיחה ושוממה מאוד, ונעשית קרה ככל שמצפינים.

[עריכה] ולינור

ולינור (Valinor), "ממלכת הולאר"; היא נמצאת דרומית להלקרקסה ולארמן, ולה חופי-ים ממזרח וממערב. היא המחוז הנודע ביותר של יבשת אמן, ורוב העלילות הגדולות שבטרם העידן הראשון מתרחשות בה. ולינור היא למעשה מרכז האלים של העולם, ורובם אכן חיים בה באושר גדול. המקומות הבאים שיוזכרו עד לאלדמר, כולל אלדמר, נחשבים למקומות בתוך ולינור:

בצפון-מזרחה, כחלק מהרי הפלורי, ניצב לו הגבוה שבהרי העולם - טניקווטיל (Taniquetil), "פיסגה לבנה גבוהה". על פיסגתו, נמצא משכנם של בני-הזוג מנווה וורדה - מלכי העולם תחת אילובטר, אדוני הולאר, אל השמיים והאוויר ואלת הכוכבים ומחוזות היקום. מספרים כי כל עת יוצאים ממשכנם העיטים הגדולים בשילחותו של מנווה.

דרומית לטניקווטיל, מאחורי הפלורי, כמובן, שוכנת ולימר, היא עיר הולאר והמיאר אך משמעותה המילולית היא "בית הולאר". העיר הזו, המכונה עיר הפעמונים, מתוארת כדבר אלוהי ביותר: רחובותיה מזהב, וכל כולה עשויה מחומרים יקרים כמו שיש ובדולח; והיא מלאת מזרקות ומדשאות. שם חיים מעטים מן הולאר, ועוד רבים לאין-ספור מן המיאר.

מחוץ לעיר ההיא, נמצאת מהנקסר (Mahanaxar), "טבעת הגורל". זהו מבנה עגול שבו מתכנסים לעתים 14 הולאר למועצותיהם, ומכריעים דברים רבים לטובת העולם. שם, לדוגמה, נשפט מלקור זמן רב בטרם העידן הראשון ונידון לכליאה למשך שלושה עידנים באולמות מנדוס.

בנוסף, במרכז ולינור, בקו ישר בין טניקווטיל לולימר, נמצא התל הירוק הקרוי אזלוהר (Ezellohar), ומכונה גם קורוליקה (Corolaike). תל זה, הוא מקום משכנה של יבנה, אלת כל הצומח; והוא ניתן לה כמתנה משאר הולאר. על התל, הצמיחה יבנה, בעזרת דמיונה הכביר ושירתה העמוקה, את המאור השני של העולם: שני עצי האור הקדושים - טלפריון הכסוף, שממנו נברא לעתיד הירח; ולאורלין הזהובה, שממנה נבראה לעתיד השמש. נאמר כי גורל העולם היה טמון באור העצים הללו, ואלה היו לתפארת ולינור, והאירו את כל כולה, בעוד שבארץ התיכונה המאור היחיד היה אור הכוכבים. ורדה בעצמה יצרה שני אגמים ענקיים לצידי אזלוהר, שיצברו את טללי שני העצים: אגם אחד שמימיו כסופים, ואגם אחד שמימיו זהובים (ואכן, מספר קבוצות-כוכבים יצרה ורדה, לאחר שנים ארוכות, ממי האגמים ההם - בטרם הרסו אותם מלקור ואונגוליאנט).

[עריכה] אלדמר - בית העלפים

לאחר זמן רב מאוד, ממש לאחר שיצרה ורדה את הכוכבים ואת קבוצות-הכוכבים החשובים ביותר - כאשר התנבא - ניעור גזע העלפים בארץ התיכונה, תחת הכוכבים, סביב האגם הקרוי קויוינן (Cuivinen), "מימי ההתעוררות". עת ארוכה חלפה עד שהולאר והמיאר גילו זאת, אולם לבסוף גילה זאת הולא הקרוי אורומה (Orome) - אל הטבע והציד. והוא שהביא את הבשורה לשאר אלי המערב, ואלה הכריעו בטבעת הגורל, לפי רוב, כי כדאי שהעלפים יחיו בארצם המבורכת והמוארת באור העצים, ולא בארץ התיכונה והחשוכה אשר מלאה בזדון של מלקור.

ואכן, לאחר מסע מייגע בלווית אורומה ובעזרת אל המים, הגיעו עלפים רבים לולינור, וחזו באור העצים. בעוד שלעלפים שלוש עדות ראשיות: הוניר הקטנה שבעדות, זהובי-השיער, הגיעו כולם; הנולדור, כהי-השיער, הגיעו ברובם; והטלרי הגדולה שבעדות, כסופי-השיער, בערך מחצית מהם הגיעו - כי השאר סירבו לעזוב את הארץ התיכונה. כל אשר הגיעו עוד בעת הקדומה ההיא כונו מאז בשם קלקונדי (Calaquendi), "עלפי האור", כי הם חזו באור-העצים (בעוד שהעלפים הסרבנים אשר נותרו בארץ התיכונה והחשוכה כונו מוריקוונדי, Moriquendi, העלפים האפלים). אבל הוניר והנודלור הגיעו עוד הרבה לפני הטלרי.

והוניר והנולדור קיבלו אזור גדול, חלק מולינור אבל דרומי לה, ובו הם יעשו כאוות-נפשם. אז קראו לאזור ההוא אלדמר (Eldamar), "בית העלפים". על-כן, שתי העדות הללו החליטו להקים עיר גדולה ומפוארת על גבעה אדירה וירוקה בשם טונה (Tuna). הגבעה ההיא שכנה קרוב לחופיה המזרחיים של אמן, במקום שבו היה נקיק גדול בהרי הפלורי, הקרוי קלקיריה (Calacirya), "נקיק האור". אז יצא משם אור שני העצים, אבל מהצד השני היה רק אור הכוכבים. ועל הגבעה ההיא נוסדה העיר הלבנה טיריון (Tirion), שפשרה "צריח המשמר". עיר זו הייתה היפה שבערי העלפים, ובני-האדם תמיד שאפו לבנות דומה לה. היא מתוארת כמלאת צריחים ומבנים משיש, אשר גגותיהם מזהב. ויבנה העניקה לשוכני טיריון כמנחה זרע מהעץ טלפריון הכסוף. והזרע נבט וצמח ונהפך לעץ מרשים וכסוף, אך לא אדיר וזוהר כטלפריון - ושמו גלתיליון (Galathilion). העץ ההוא צמח תחת צריח מלך הוניר שבטיריון.

אבל לאחר מספר שנים יצאו הוניר את טיריון, ועלו על הר טניקווטיל, לחיות תחת משכנם של מנווה וורדה - כי הוניר היו אהובי מנווה. מאז היה מקום מחייתם של הוניר על טניקווטיל וסביבו, בעוד שהעיר טיריון נהפכה רשמית לעיר הנולדור.

והטלרי, שהגיעו לבסוף, חיו זמן רב על אי הקרוי תול-ארסאה (Tol-Eresea), "האי הבודד". האי הזה היה בהתחלה שייך לאי גדול ששכן בחופי הארץ התיכונה (ואומרים כי זהו אלמרן בעצמו, אותו אי שעליו בנו האלים את משכנותיהם הראשונים). אבל כאשר אולמו, אל המים, גרר את האי כדי להעביר את הטלרי - העדה האהובה עליו - חלק גדול ממנו נותר בארץ התיכונה בשם בלר (ומכאן השם בלריאנד) והאחר נגרר. אם-כן, האי הזה אשר נגרר שכן לחופי אמן, מול הנקיק קלקיריה. ובצדו המערבי, החשוף אל אור העצים, הוא פרה והחל לפרוח. אבל לאחר עוד מספר שנים החליטו הטלרי הללו לעזוב את האי ולדרוך ממש על אדמת ולינור. ואמנם, בעוד שטיריון נמצאת ממערב לנקיק, הטלרי הקימו ממזרח לנקיק, על החופים, עיר-נמל יפהפייה ומפוארת - אלקולונדה (Alqualonde) "נמל הברבורים", כי ברבורים שטו להם כחפצם בנמל ההוא. והעיר עצמה הייתה בעלת צריחים ומגדלים, ומלאת פנסים בוהקים. והטלרי בנו ספינות הדורות וחזקות, בצבעים בהירים, לרוב בצורת ברבורים אשר מקורם עשוי זהב.

והנולדור, שהטיבו במלאכות המתכת והאבן (זאת למדו מאולה), חפרו בהרים כדי לבנות יסודות לצריחיהם המפוארים. אבל אז, לראשונה, חשפו הללו חומרים נפלאים ויפים לחן ולנוי, כמו הלשם, היהלום והאחלמה ועוד אבני-חן צבעוניות. אז, העניקו אבני-חן לכל ולינור, כי זו עשירה בחומרים ההם; ואת חופי אלקולונדה עיטרו באבנים הללו מכל טוב, עד כי נצצו החופים והבהיקו, וכונו "החופים הלבנים".

האי תול-ארסאה (Tol-Eresea) - לימים, לאחר סיום העידן הראשון, מחלו הולאר לנולדור המורדים ונתנו להם את הרשות לשוב לאמן. אז, רבים מהם שבו, יחד עם עלפי-מורקוונדי רבים (בעיקר ממוצא הטלרי), וכל אלה ביחד התיישבו על האי תול-ארסאה שמול חופי-אמן - מול חופי אלדמר, ואפשר שחיו שמה כי עדיין חשו אשמים בגלל מעשיהם. והם בנו עיר-נמל יפייפיה ששכנה בצד המזרחי של האי, מול הארץ התיכונה. שמה היה אבלונה (Avalone), וייתכן כי פשר שמה הוא "אי-הנמל אשר מחוץ [לולינור]". נאמר כי המראה הראשון שרואים הספנים המגיעים לאמן, הוא מראהו של הצריח הראשי של אבלונה, והוא גבוה מאוד. שוכני טיריון, שהיו מעטי הנולדור שלא מרדו ונשארו תמיד באמן, העניקו מנחה זרע מהעץ גלתיליון לשוכני תול-ארסאה, והזרע נשתל באבלונה ונהפך לעץ לבן ומרשים בשם קלבורן (Celeborn), "העץ הכסוף", כי הוא היה נצר של טלפריון הכסוף והאדיר. אבל האי תול-ארסאה אכן נחשב לחלק בלתי-נפרד מאמן, וכל שוכניו חופשיים לבוא בארץ אמן כאשר יחפצו. בני-האדם הנומנורים, בתקופה שולינור ותול-ארסאה עוד היו גלוים וארץ נומנור התקיימה, תמיד השקיפו מארצם למערב וראו מרחוק, באופק המטושטש, עיר -נמל קסומה ולה צריח לבן וגבוה; היו חכמים שידעו כי זו לא ולינור אלא האי שליד חופיה, והיו שהתכחשו לכך ואהבו את מראה אבלונה, ושאפו להגיע לשם.

כל אלה נכללים לאזורים בתחומה של ממלכת ולינור האגדית, למרות שיש המחשיבים גם את מקום משכנם של הולאר אולה וניינה לשטחי ולינור.

---

ממש דרומית לאלדמר, נמצאים האולמות התת-קרקעיים של אולה ומכרותיו. שם אולה, אל האדמה וחומריה וכל מלאכות המתכת והאבן, מתגורר ומרבה לעבוד וליצור באהבה רבה ובחריצות, ותמיד שמח ללמד את הנולדור, שהיו האהובים עליו, עוד ועוד עד כי אלה יעלו על מורם.

מערבית למשכנות אולה, נמצא ביתה של הולי ניינה (Nienna), אלת הצער והחמלה, התובנה והחוכמה. שם היא חיה לבדה, במערב של המערב, וחלונות ביתה משקיפים אל האין-סוף, אל-מעבר ליקום; ושם היא מתאבלת ושרה קינות על פצעיו של העולם, אשר פוצע מלקור.

[עריכה] מנדוס, אולמות ההמתנה

מנדוס (Mandos) זהו כינויו של נמו (Namo), השופט, אל המתים; ועם זאת זהו השם של ארצו; ושם מתגוררת גם בת-זוגתו וירה (Vaire), אלת הזמן. אכן, מנדוס, במילים אחרות, זהו עולם המתים. הוא נמצא מדרום לביתה של ניינה, אחות נמו, ומשם ממשיך לאורך חופיה המערביים של אמן עד לדרום אמן - אבל רק בצדה המערבי! נאמר כי, העלפים, אם ימותו, יבואו לאולמות ההם ויחיו שם למשך תקופה של מימוש עצמי, אשר אורכה יחרץ לפי המשפט שיעשה להם נמו, ואז יהיו רשאים לצאת משם, חזרה אל ולינור, כפי שהם היו טרם מותם. אבל במנדוס נחרץ כי העלפים שישתחררו ממנדוס, יאלצו להישאר באמן לצמיתות ולא יהיו רשאים יותר לשוב לארץ התיכונה, אלא במקרים נדירות, כמו שמסופר על גלורפינדל האדיר והקדום, מעלפי ריבנדל. ובני-האדם, כאשר ימותו, אך יבקרו שם וישפטו, ויצאו מגבולות העולם ולא ישובו אליו, כפי שנאמר על ארוון חצי-עלפית אשר בחרה להישפט באותו גורל של בני-אדם כדי לממש את אהבתה עם ארגורן.

בעיקרון מסוים, ארץ מנדוס משמשת גם כמעין בית-כלא אלוהי שכזה, בחלק מן האזורים שלה (כי כמובן שיש אזורים נפלאים ומבורכים בה). הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא דוגמת מלקור, שממש לפני בואם של העלפים לאמן הובס במלחמה ונלקח בשבי אל טבעת הגורל, ושם נשפט על ידי 14 הולאר ומנווה חרץ עליו להיכלא למשך שלושה עידנים בצינוק אשר במנדוס, בחסות נמו. דוגמה נוספת היא דוגמת פאנור, שהיה האדיר שבעלפים ומת בתחילת העידן הראשון: כי נאמר, שבשונה מהעלפים, בגלל חטאיו ומעשיו הנוראים, המרד וכל השבועות שלו, הוא נכנס למנדוס אך נחרץ כי הוא לעולם לא ייצא משם, אלא ישאר שם לנצח ליזכור את עברו המר, עד אחרית-הימים שבה תתגשם נבואת מנדוס.

[עריכה] לורין

לורין (Lorien) נמצאת ממזרח למנדוס, וממערב ליערות אורומה. קשה לדמיינה, ומכאן פשר השם שלה - "ארץ החלומות". אולם, לפי הכתוב, לורין היא בעצם הארץ של הגנים הנאים והיפים ביותר בכל העולם כולו. בלורין שוכנים בני-הזוג ירמו (Irmo), המכונה לורין, והוא אחי נמו וניינה; ורעייתו, אסטה (Este). ירמו הוא אל החזיונות והחלומות והעולם הקוסמי, שמרכזו נמצא בלורין, ואילו אסטה היא אלת התקווה והרפואה, שגם מרכזה נמצא בלורין, ארץ המזור. לורין מלאה באגמי-מרפא מיוחדים בחסות אסטה, והידוע מכולם הוא אגם לורלין (Lorelin) המוצל בעצים. במרכז אגם לורלין ישנו אי, עליו ישנה אסטה בבקרים; וייתכן כי עליו נמצא משכנם של ירמו ואסטה.

---

מזרחית ללורין, ועד חופיה המזרחיים של אמן, נמצאים יערותיו האדירים של אורומה, אל הציד, שם הוא מאמן את צבאותיו - לרוב סוסים וכלבי-ציד. את היערות ההם הצמיחה עבורו יבנה.

דרומית ליערות אורומה וללורין, נמצאים השדות, המרעים וכל היבול של יבנה. זוהי ארץ אדירה ורחבה אך ורק של דגן ומרעה, המיועדים לשוכני אמן. עם זאת, אירועים רבים נחגגים באמן - כמו חג האסיף - וארץ האחו הזו של יבנה מעניקה לאותם אירועים גדולים מזון בשפע.

[עריכה] אבתר

לבסוף, הדרומית שבארצות אמן, אך היא קרובה יותר למזרח אמן כאשר ארץ האחו של יבנה קרובה למערב אמן; זוהי אבתר (Avathar), אשר משמעותה "הצללים". מסופר, למעשה, כי הארץ הצרה ההיא משתרעת על כל חופיה המזרחיים של אמן עד לדרום מפרץ אלדמר, ושם נעצרת. אכן, שמה מסגיר אותה: זוהי ארץ נידחת ואפלה, ושוממת לחלוטין. הים שלחופיה קר ואפל מכל ים אחר, והצללים שבארץ ההיא עמוקים ועבותים ביותר, אפשר שעד עיוורון; כל נקיקיה מלאים בקורים שחורים וארסיים. אבל הסבר אחד ויחיד יש לכך, שביבשת כה קדושה תימצא ארץ כה נוראה: בהתחלה, האלים לא הרחיקו לכת עד לשם ולא השקיפו לשמור שמה. ובשנים הראשונות של אמן, נפלה מן השמיים רוח רעה נוספת, שהייתה כנראה אלה שהושחתה מבראשית בידי מלקור. והרוח ההיא לבשה צורת מפלצת-עכביש, והיא ענקית ושחורה, וניזונה אך ורק מאור, אך היא שונאת אותו ביותר. ובכל מקום שבו יש אור, היא תבלע אותו עד שעלטה תשרור במקום. שמה היה אונגוליאנט (Ungoliant), שלימים שיתפה פעולה עם מלקור והרגה עמו את שני עצי-האור (היא ינקה את מיציהם עד שהשניים נרקבו, ולאחר-מכן שתתה את שני האגמים הגדולים שסביב התל אזלוהר). היא יצרה את הגרוע מאפילה, ההפך מאור, עלטה מסנוורת ושחורה. מסופר כי מרחוק נראתה אונגוליאנט כענן-כתם שחור באוויר, גם אם היה סביבה אור. היא מתה בארץ התיכונה, כאשר היא גדולה ועצומה. אומרים כי היא הרגה את עצמה ברגע של טירוף, ומרוב רעב טרפה את עצמה (כי אור לא מצאה, שהרי בשנים ההן עדיין הייתה הארץ התיכונה חשוכה, תחת אור הכוכבים). אבל הותירה צאצאים רבים אחריה, ביניהם שילוב (Shelob), שהייתה בת ישירה שלה וחיה והולידה צאצאים בארץ מורדור - ואף הפריעה לפרודו וסם במלחמת הטבעת.

על-כן, אבתר הייתה ביתה של אונגוליאנט, וזהו המקום הראשוני הנגוע בהיפוכו של האור, בעלטה, בצללים מסנוורים ואיומים. ולשם, מסופר, לא מגיעים יותר האלים ושאר שוכני אמן, אך הם משקיפים מסביב ושומרים היטב.

---

[עריכה] סיכום

כל אלה המקומות באמן הברוכה. ועוד אומרים כי לאחר העידן השני התרחקה אמן עוד הרבה מהארץ התיכונה, בגלל מעשה הנומנורים, עד כי נעלמה מכל, ורק העלפים יודעים את הדרך אליה ורשאיים להיכנס אליה - הרי שעלפים רבים חיו שם מלכתחילה. ועוד אומרים כי הולאר העצימו את הרי הפלורי והגביהו אותם יותר, כדי שיסתירו; וגם יצרו בים שממזרח לאמן פס-איים מיוחדים ומכושפים אשר ימנעו (או יקשו) על הספן שינסה לחצותם, כי זה יפול תחת כשפיהם - ורק העלפים יעברו שמה ללא פגע.

כינויים רבים העניקו לה, כאשר הנודעים ביותר הם "המערב", "הממלכה הברוכה" ו-"ארצות האלמוות". כי אמנם, האלמוות שורר באמן ודבר לא מת ולא כמש שם יותר, ורק שני הגזעים המתים והרקובים של שני עצי-האור שוכבים שם עד היום, על אזלוהר, לזכר הרעה שהייתה.

ואך בגלל זה, ניתנה לעלפים הרשות לחיות בין האלים בארצות האלמוות: הם בני-אלמוות מטבעם, בתכלית אילובטר, וחוכמתם מתאימה היטב לאמן ולשמירת הנצח שלה. בני-האדם הם בני-תמותה, וכל יעודם לשאוף לאלמוות אבל לא להשיגו לעולם - ואמן מעבר להישג ידם.

לפי כל הכתוב בסיפורים של טולקין, ייתכן כי ישנם אחדים מהגזעים בני-החורין (רועי-עצים, עלפים, בני-אדם, גמדאים והוביטים), מלבד גזע העלפים, שאכן חיים בולינור ברשות הולאר. ואולי זהו דבר סמלי, כי באמן נשמרים כל היצורים החיים בעולם, אפילו רק דוגמה אחת מבין גזע מסוים:

• גזע בני-האדם: מסופר שטואור (בן-אדם), אשר היה אבי אארנדיל חצי-עלף, נישא לנסיכה ידריל קלברינדל (עלפית) נסיכת גונדולין; וטואור בעצמו היה שליח מיוחד של אולמו, אל המים, בעידן הראשון. מסופר שכאשר טואור החל להרגיש את זיקנת האדם, הוא יצא עם ידירל רעייתו למסע בים ומעולם לא נראו השניים יותר בארץ התיכונה. עוד נאמר שגורלו נכרת מגורל בני-האדם, וגורל אחר, מפואר וגדול, נקבע לו. לכן ייתכן כי הוא בן-האדם הראשון והאחרון שדרך בממלכה הברוכה. בנוסף, מסופר גם על אמנדיל, שחי לקראת סוף העידן השני. הוא היה שר גדול בממלכת נומנור, ומנהיגם של כל אותם המכונים "רעי-העלפים", המעטים מבני-העם שלא התפתו לסאורון ולא אהבו את המלך שמרד באלים ובעלפים. אמנדיל קרא לבנו, אלנדיל, ולשני נכדיו, אנריון ויסילדור, לשוב לארץ התיכונה לפני חורבן נומנור. אמנדיל בעצמו יצא להפלגה, עם עוד שלושה שליחים, בחיפוש אחר הממלכה הברוכה. לא נאמר דבר במפורש על גורלו, אבל ייתכן מאוד כי האלים חמלו עליו כשהבינו מה הייתה כוונתו בבואו לארצם הקדושה - לבקש ישועה. קל להסיק שאמנדיל, ואולי שלושת השליחים שאיתו, היו בני-האדם האחרונים לדרוך בארצות האלמוות ולחיות שמה לעד.

• גזע ההוביטים: ארבע שנים לאחר מלחמת הטבעת בעידן השלישי, יצאו שלושת נושאי טבעות-העלפים (האדון אלרונד, הגבירה גלדריאל וגנדאלף האפור שנהפך ללבן) למיתלונד, הנמלים האפורים, ומשם חצו את הים לממלכת המערב. אולם הם לא עשו זאת לבדם, והחליטו להעניק את הכבוד הכביר הזה גם לשני הוביטים מן הפלך, שנשאו בעבר את הטבעת-האחת. ההוביטים ההם היו בילבו באגינס, ואחיינו פרודו באגינס - האחרון מבין כל נושאי-הטבעת האחת אשר השמיד אותה בהצלחה ובגבורה באש הר הדין. מעבר לכך שהשניים ביצעו מעשה גבורה גדול באמת, סיבה נוספת לכך שהם הורשו לבוא למערב, היא כיוון שפרודו, עוד במסע הטבעת, נדקר בחרב הרעילה בכשפים נוראים של המלך-המכשף, ראש רפאי-הטבעת, ורק בארץ לורין נמצא המרפא לפצעו שאינו מגליד.

• גזע הגמדאים: בכתבים בודדים של טולקין סופר שזמן-מה לאחר יציאת "האונייה האחרונה" (שלא באמת הייתה האחרונה) של שלושת נושאי טבעות-העלפים לממלכה הברוכה, יצאה סירת-מפרש אחת מהנמלים האפורים. על הספינה הזו שט הנסיך העלף לגולס, שהיה אחד מבין תשעת חברי אחוות-הטבעת; והוא אשר בנה את הסירה ההיא. אבל הוא לא יצא לבד, כי מאז מלחמת הטבעת התיידד מאוד עם גימלי הגמד, חבר האחווה. וגימלי בעצמו עזר ללגולס לבנות את הסירה. וכן, גזע הגמדאים החל לדעוך מעט כאשר החל העידן הרביעי: עידן בני-האדם. ולכן לגולס הביא את גימלי בדרכים הנסתרות לארץ אמן. גימלי היה הגמד הראשון והאחרון שדרך בממלכה הברוכה, וחי שם לעד.

כיום ניתן לעשות השוואות רבות עם עולמו של טולקין, ולמצוא כי אמן די דומה למה שאנו נגדיר גן-עדן, מקום שבו חיים היצירים הנשגבים, שרפים או כרובים, ושאר דמויות אלוהיות ומלאכיות, הדומות באופן מסוים בתכליתן למיאר. ועוד במקום ההוא חיים האלים העליוניים, הולאר. וליד המקום ההוא נמצא מנדוס, ארץ איספתן של נשמות המתים ושפיטתן.