אם הבנים שמחה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אם הבנים שמחה, הוא ספר שכתב הרב שלמה יששכר טייכטל (מחבר שו"ת משנה שכיר), שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה, ונרצח בשואה. הספר עוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות. את הספר הוציא הרב טייכטל לאור בשנות השואה בתנאים קשים בבודפשט.
הרב טייכטל, שהיה עד השואה בעל השקפת עולם חרדית אנטי-ציונית, שינה בשואה את דעותיו מן הקצה אל הקצה. בספר זה הוא פורש את השקפת עולמו כפי שהתחדשה לו, ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, ומבסס את דבריו על אלפי מובאות וציטוטים. בין השאר מובאת בספר ביקורת על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט.
הרב טייכטל, לאחר שהסיק את מסקנותיו, הגיע לעיירה בהונגריה וסיפר בבית הכנסת סיפור אודות אישה אלמנה שהייתה ממונה להעיר את היהודים לסליחות והדבר היה קשה עליה. אחד היהודים החילוניים בעיירה ניגש אליה, והציע להחליפה בדפיקה על דלתות הבתים בשעת בוקר מוקדמת. האישה הסכימה, וכך זה נעשה. אולם כשעבר אותו "חילוני" בבתים, לא הסכימו היהודים לקום בגלל יהודי שאוכל חזיר. בבוקר תמה רב העיירה על העדרם של תושבי העיירה. וכאן, מסופר על הרב טייכטל, "פרץ הרב טייכטל בדמעות, וצעק: נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ואילו אנו לא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים הבאות: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת". השומעים ההמומים לא ידעו על קיום הספר 'אם הבנים שמחה', שם פרש הרב טייכטל באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על השקפת עולמו הקודמת (עיתון "בשבע", גיליון מס' 139).
בניגוד למיתוס רווח אודות הטמנת כתב היד, הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ג (1943), חודשים ספורים לפני הפלישה הגרמנית והשמדת יהדות הונגריה. מטבע הדברים, מהדורת-מלחמה זו הייתה יקרת המציאות, וגורמים בעלי השקפת עולם ציונית דתית ביקשו להדפיס מחדש את הספר. אולם במשך שנים רבות סירבו בני משפחתו לכך. בניו של המחבר ביקשו למנוע את ההדפסה כדי להגן על הלגיטימציה שלו בציבור החרדי הלא ציוני. לבסוף הדפיסו גורמים ציוניים את הספר, ואילו בני המשפחה הוציאו צו על תנאי מבית הדין האזורי בירושלים על הפצת הספר. בפסק דין תקדימי בנושא זכויות יוצרים וקניין רוחני פסק בית הדין הרבני בירושלים כי יש זכות ליורשים למנוע פרסום. לבסוף הושגה פשרה, ולפיה איפשר המו"ל לבן המחבר, חסיד חב"ד, לכתוב לספר מבוא משלו, בו הוא הדגיש את דמותו החרדית של האב, ואף רמז שצרות השואה פגעו בשיקול דעתו בכתיבת הספר.
הספר יצא עד היום בכמה מהדורות, ונחשב לאחד מספרי היסוד של מחשבת הציונות הדתית. הוא משמש מקור לציטוטים רבים בספרי הציונות הדתית.
