בון ג'ובי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| בון ג'ובי | |
|---|---|
 |
|
| שנות פעילות | 1983—היום |
| סוגה | רוק |
| חברת תקליטים | בארצות הברית Island Records בשאר העולם Mercury Records |
| חברי ההרכב | ג'ון בון ג'ובי ריצ'י סמבורה טיקו טורס דייוויד בריאן יו מקדולנלד |
| חברים לשעבר | אלק סאץ' |
בון ג'ובי (Bon Jovi) היא להקת רוק אמריקאית מצליחה מניו ג'רזי. הלהקה נוסדה בשנת 1983 ונקראת על שמו של סולנה ג'ון בון ג'ובי.
להקת בון ג'ובי הוציאה לאור עשרה אלבומי סטודיו, שלושה אלבומי אוסף ואלבום אחד בהופעה חיה, האחרון ביוני 2007. אלבומים אלה נמכרו במעל 40 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, וכ-120 מיליון בעולם כולו.
הלהקה התמודדה 4 פעמים על תוארי גראמי שונים ובשנת 2007 זכתה לראשונה בקטגוריית "הרכב הקאנטרי הטוב ביותר" בזכות הסינגל "Who Says You Can't Go Home".
בין להיטיה המוכרים של הלהקה ניתן למנות את השירים: "Wanted Dead or Alive", "Its My Life", "You Give love a Bad Name", "Always".
תוכן עניינים |
[עריכה] חברי הלהקה
- ג'ון בון ג'ובי - שירה, גיטרה, מפוחית ופסנתר
- ריצ'י סמבורה - גיטרה ראשית, קולות רקע
- דייוויד בריאן - קולות רקע וקלידים
- טיקו טורס - תופים, כלי הקשה נוספים
- יו מקדונלד - גיטרה באס, קולות רקע
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] הקמת הלהקה
ג'ון בון ג'ובי (עדיין בשמו המקורי בונג'יובי) החל להתעניין במוזיקה בגיל 13, כאשר החל לנגן על גיטרה ופסנתר. באותו גיל הקים את להקתו הראשונה ששמה Raze. כאשר היה בן 16 הכיר את דייוויד בריאן (בשמו המקורי דייוויד בריאן רשבאום) והקים להקה בשם Atlantic City Expressway שביצעה גרסאות כיסוי לאמנים שונים. הלהקה הופיעה במועדוני לילה בניו ג'רזי אף על פי שהיו קטינים באותה תקופה.
בקיץ 1982 סיים בון ג'ובי את לימודיו והחל לעבוד ב-Power Station Studios - אולפן הקלטות במנהטן שהיה בבעלות בן דודו, טוני בונג'יובי. בון ג'ובי הקליט בסטודיו מספר שירים לדוגמה (demos) ושלח אותם לחברות תקליטים רבות, אך לא קיבל מענה. ב-1983 הגיע בון ג'ובי לתחנת רדיו מקומית בניו יורק ועם השדרן, ג'יפ הוברט, שהציע לו הצעה: תחנת הרדיו תכלול את השיר "Runaway" באלבום של אמנים מוכשרים מקומיים. בון ג'ובי הסכים והשיר "Runaway" החל להתנגן בתחנות רדיו אזוריות באזור ניו יורק. עקב הפרסום שצבר השיר, פנו מספר חברות תקליטים אל בון ג'ובי והוא החליט להקים להקה מקצועית יותר.
בון ג'ובי פנה לדייוויד בריאן שלמד בבית הספר ג'וליארד ואילו זה פנה בתורו לבסיסט אלק ג'ון סוצ' ומאוחר יותר למתופף טיקו טורס. טורס היה מתופף מנוסה שכבר שהקליט בין היתר מספר שירים עם מיילס דייוויס ועם צ'אק ברי. לאחר מכן, צירפה הלהקה את ריצ'י סמבורה לאחר שהנ"ל פנה לבון ג'ובי בסיומה של אחת ההופעות וביקש ממנו להבחן כגיטריסט ללהקה. סמבורה היה אף הוא נגן מנוסהשהשתתף בסיבוב הופעות עם ג'ו קוקר ונבחן באותה תקופה גם ללהקת קיס.
מיד לאחר הקמת הלהקה, השתתפה הלהקה במספר הופעות במועדונים מקומיים, בעיקר כמופע חימום. באחת מההופעות משכו את תשומת לבו של מנהל ההקלטות דרק שולמן, שמיהר להחתים את הלהקה בחברת "מרקורי רקורדס". לפני הוצאת האלבום הראשון, חיפשה הלהקה הצעירה שם; באותו הזמן, שינה סולן הלהקה את שמו מג'ון בונג'יובי (John Francis Bongiovi), לג'ון בון ג'ובי (Jon Bon Jovi) והלהקה החליטה להשתמש בשם משפחתו החדש כשם ללהקה באופן קבוע.
[עריכה] שנות השמונים
ב-21 בינואר 1984 יצא האלבום הראשון של הלהקה שנקרא גם הוא "Bon Jovi", בעזרתו של דוק מקגי, אמרגנם החדש. האלבום הפך לאלבום זהב בארצות הברית ובון ג'ובי פתחו הופעות של זיזי טופ במדיסון סקוור גארדן, הופיעו כהופעת חימום לסקורפיונס ולקיס באירופה והופיעו בתוכנית הטלוויזיה "American Bandstand".
בשנת 1985 יצא האלבום השני של הלהקה, שנקרא "7800° Fahrenheit", אך הביקורות לאלבום היו פושרות בלבד. מגזין המטאל הבריטי המוביל "Kerrang" שפרסם ביקורות חיוביות על האלבום הראשון, כינה את האלבום השני "חיקוי חלש של בון ג'ובי שהכרנו ולמדנו לאהוב". חברי הלהקה אמרו בראיונות שהם לא יבצעו הופעות חיות לשירים מאלבום זה.
לאחר צאת אלבומם השני החליטו חברי הלהקה לצרף חבר נוסף ללהקה שתפקידו כתיבת השירים. הם צירפו את דזמונד צ'ילד ובעזרתו נכתבו רבים מהשירים באלבום השלישי, "Slippery When Wet". האלבום יצא ב-1986 זכה להצלחה גדולה ונמכר בלמעלה מ-26 מיליון עותקים מאז שחרורו לחנויות. בין להיטיו ניתן למנות את "You Give Love A Bad Name", "Livin' On A Prayer" ו-"Wanted Dead Or Alive". אולם, בסיבוב ההופעות של האלבום, נתקל הסולן ג'ון בון ג'ובי בקשיים ווקאליים: לוח הזמנים העמוס והצלילים הגבוהים גרמו נזק לקולו אך בעזרת מאמן קולי הצליח לסיים את סיבוב ההופעות. עקב מאירוע זה, נמנעים חברי הלהקה ליצור שירים חדשים המצריכים שימוש בצלילים גבוהים.
בשנת 1988 יצא אלבומה הרביעי של להקת בון ג'ובי: "New Jersey". האלבום הוקלט זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות של האלבום הקודם וזאת מכוון שהלהקה רצתה להוכיח שהם לא רק 'להקה של להיט אחד'. התוצאה הייתה אלבום מוצלח מאוד ואחד המועדפים ביותר על המעריצים. האלבום מתאפיין בשימוש נרחב בסגנונות הפופ והרוק וזכה להצלחה מסחרית עצומה - האלבום מכר כ-18 מיליון עותקים לאורך השנים ומתוכו יצאו להיטים כמו "Lay Your Hands on Me", "Bad Medicine" ו-"I'll Be There for You". אלבום זה הפך לאלבום הרוק הכבד הראשון שחמישה סינגלים מתוכו הגיעו למקומות הראשונים במצעד ה-"Top Ten".
סיבוב ההופעות של האלבום שארך כ-18 חודשים ושנודע כ"סיבוב ההופעות המאוחד של ניו ג'רזי" ("The Jersey Syndicate Tour") תועד בוידאו שפורסם מאוחר יותר בשם "New Jersey: The Videos" וגם ב-"Access All Areas". במסגרת סיבוב ההופעות, בשנת 1989 הובילה בון ג'ובי את פסטיבל מוזיקת השלום של מוסקבה (Moscow Music Peace Festival). סיבוב ההופעות החדש יצר מתח רב בין חברי הלהקה - הדבר פגע בשגרת חיי חברי הלהקה והתרחש זמן קצר לאחר החזרה מסביב ההופעות של האלבום הקודם. בזמן הסיבוב סיכמו חברי הלהקה שבסיומו ילך כל אחד מחברי הלהקה לדרכו, ואפילו יעזוב במטוס נפרד. באותו זמן הציע ריצ'י סמבורה את עמדת הסולן לבילי רוג'רס, הידוע בעיקר בזכות הלהיט "I'm Blue" .
[עריכה] שנות התשעים
לאחר התפרקות הלהקה בפעם הראשונה (בין השנים 1990 ל1992), פנו חברי הלהקה לדרכים נפרדות בעולם המוזיקה: ב-1990, הקליט ג'ון בון ג'ובי אלבום סולו בשם "Blaze of Glory" שהיה פסקול לסרט "אקדוחנים צעירים 2" (בון ג'ובי אף השתתף בסרט בתפקיד אורח של פחות מדקה). באלבום התארחו מספר אמנים חשובים כמו אלטון ג'ון, ליטל ריצ'רד וג'ף באק. האלבום קיבל אלבום פלטינה, והשיר "Blaze of Glory" שמתוכו זכה בפרס גלובוס הזהב. ב-1991 הוציא ריצ'י סמבורה, בעזרתם של טיקו טורס ודייוויד בריאן, אלבום סולו משלו בשם "Stranger In This Town". דייוויד בריאן אושפז בבית חולים לאחר שנדבק בחיידק דרום אמריקאי ולאחר מכן, באותה שנה הוא הקליט פסקול לסרט האימה "The Netherworld".
בשנת 1992 התאחדה הלהקה מחדש והוציא לאור את האלבום "Keep the Faith". האלבום הופק על ידי בוב רוק והיו בו טקסטים ולחנים בוגרים יותר מהאלבומים שקדמו לו. האלבום כלל להיטים רבים כמו "Bed of Roses", "Keep the Faith" ו "In These Arms". כמה מהשירים שוחררו כסינגלים ברחבי העולם, כמו "Dry country" , "I Believe" והשיר "I'll Sleep When I'm Dead". אלבום זה היה האלבום הראשון של הלהקה שנחל הצלחה רבה יותר מחוץ לארצות הברית מאשר מבתוכה למרות שגם שם זכה האלבום למעמד של אלבום פלטינה כפול.
ב-1994 הוציאה הלהקה אלבום אוסף בשם "Cross Road" שהכיל גם שני שירים חדשים: הלהיטים "Always" ו"Someday I'll Be Saturday Night". השיר "Always" נכתב במקור לפס הקול של הסרט "רומיאו בן זונה" (באנגלית:"Romeo Is Bleeding"), אך לאחר שחברי הלהקה צפו בו הוחלט לא להשאיל את השיר לסרט ובמקום זה להוסיף את השיר לאלבומם. "Always" היה 32 שבועות במצעד 100 הלהיטים של בילבורד ונהפך לאחד מהשירים הכי מפורסמים של להקת בון ג'ובי. האלבום גם כלל גרסה מחודשת לשיר "Livin' on a Prayer" בשם "Prayer '94" שהופצה רק בארצות הברית.
מאוחר יותר באותה שנה, עזב הבסיסט אלק ג'ון את הלהקה והחליף אותו יו מקדונלד, שהיה הבסיסט ב "Runaway". מראיונות שנערכו באותה תקופה לא היה ברור אם אלק ג'ון פוטר או עזב. בראיונות צוטט ג'ון בון ג'ובי כשהוא טוען שאלק עשה טעויות רבות מידי בהופעות כתוצאה משתיית אלכוהול בזמן ההופעות אך חברי הלהקה הנותרים הכחישו את העניין. מאוחר יותר הודו שאר חברי הלהקה שכנראה שזו הייתה הסיבה העיקרית לעזיבה.
באלבום שיצא בשנת 1995, "These Days", שינתה הלהקה את גישתה, האלבום היה קודר יותר מהאלבומים הקודמים והאלבום כלל כמה שירים עם השפעה של R&B. למרות הביקורות הטובות, מאלבום זו יצא לאור רק סינגל אחד בארצות הברית, "This Ain't A Love Song". מספר שירים אחרים היו פופולריים יותר באירופה: "Hey God" ,"Something for the Pain" ו"Lie to Me". האלבום מכר כ-20 מיליון עותקים ברחבי העולם - הוא קיבל מעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית והגיע למקומות גבוהים במצעדים של בריטניה. בעקבות הצלחת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח שבסיומו החליטה הלהקה לקחת הפסקה בפעם השנייה.
בזמן ההפסקה פנו חלק מחברי הלהקה לתחומים חדשים: טורס השקיע בציור בעוד דייוויד בריאן התחיל לכתוב ולהלחין מחזות זמר. ב-1998 הוציא לאור סמבורה את אלבום הסולו השני שלו שנקרא "Undiscovered Soul". ג'ון בון ג'ובי התחיל להשקיע בקריירת המשחק שלו והוא שיחק בסרטים כמו "עיר קטנה", "תעביר את זה הלאה" ו-"צוללתU-571". באותו הזמן הוציא בון ג'ובי את אלבום הסולו השני שלו "Destination Anywhere". האלבום קיבל תגובות נלהבות והצליח בעיקר באירופה. סרט קצר שצולם בזמן הקלטות האלבום בשם "Destination Anywhere" התבסס על השירים מהאלבום. בסרט שיחקו ג'ון בון ג'ובי, דמי מור, קווין בייקון ו-וופי גולדברג.
הלהקה התאחדה מחדש בפעם השנייה ב-1999 והקליטו את השיר "Real Life" בשביל הסרט "אד טיוי".
[עריכה] שנות האלפיים
בשנת 2000 הוציאו לאור בון ג'ובי אלבום בשם "Crush". האלבום זכה להצלחה בארצות הברית וברחבי העולם, בעיקר הודות ללהיט "It's My Life" שנכתב בעזרת המפיק השבדי מקס מרטין. "Crush" הכיל גם להיטים כמו "Say It Isn't So" ו"Thank You for Loving Me" והפך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה מאז "Keep the Faith". לאחר צאת האלבום החל בקיץ מסע הופעות שאמור היה לכלול כ-60 הופעות, אך בעקבות הביקוש הרב התווספו מספר רב של הופעות והלהקה המשיכה להופיע עד אמצע 2001. בזמן מסע ההופעות הוציאה הלהקה אלבום אוסף של שירים מהופעות חיות מכל הזמנים. האלבום נקרא "One Wild Night: Live 1985-2001".
בסוף שנת 2002, הוציאה הלהקה את האלבום "Bounce". האלבום לא זכה לאותה מידת הצלחה כקודמו ("Crush") אך כלל להיטים כמו "Everyday" ו"Misunderstood". הלהקה יצא לסיבוב הופעות נוסף בארצות הברית ובמהלכו שימשה הופעתם באצטדיון הווטרנס בפילדלפיה כהופעת הפרידה מהאיצטדין לפני שזה נהרס.
לאחר סיום מסע ההופעות של האלבום Bounce שהסתיים באוגוסט 2003, החלו בון ג'ובי פרויקט מיוחד של הפקת אלבום של שירים מוכרים של הלהקה בגרסאות אקוסטיות ושקטות: הלהקה הלחינה מחדש והקליטה 12 שירים לאלבום "This Left Feels Right" שיצא בנובמבר 2003. בשנה שלאחר מכן הוציאה הלהקה אלבום בשם "100,000,000 Bon Jovi Fans Can't Be Wrong". שמו של האלבום הושפע משמו של אלבום שהוציא אלביס פרסלי בשם "50,000,000 Elvis Fans Can't Be Wrong". האלבום הורכב מ-4 דיסקים ובהם 38 שירים שהלהקה מעולם לא שיחררה, 12 שירים נדירים ודי.וי.די.. האלבום חגג את מכירת 100 מיליון האלבומים של הלהקה ואת עשרים השנים שחלפו מאז הוציאה הלהקה את האלבום הראשון שלה בשנת 1984.
בנובמבר 2004 זכתה הלהקה בפרס ב"פרסי המוזיקה של אמריקה" (American Music Awards) ובספטמבר 2005 הוצא לאור האלבום התשיעי של הלהקה "Have a Nice Day". האלבום זכה שוב להצלחה בכל רחבי העולם, מכר 202,000 אלבומים בשבוע הראשון והגיע לראש המצעדים. השיר "Have a nice day" היה הסינגל הראשון מהאלבום ואילו הסינגל השני "Who Says You Can't Go Home" שוחרר בארצות הברית באביב 2006, למרות שברחבי העולם הוא שוחרר רק אחרי השיר "Welcome to Wherever You Are". השיר "Who Says You Can't Go Home" הוצא לאור גם בגרסת דואט של בון ג'ובי עם זמרת הקאנטרי ג'ניפר ניטלס מהלהקה "שוגרלנד".
מיד לאחר הוצאת האלבום החלה הלהקה בסיבוב הופעות חדש בין השנים 2005 ו-2006. סיבוב ההופעות היה אמור להיות קצר מקודמיו עם שבעים וחמש הופעות מתוכננות ברחבי העולם אך כמו בעבר, האריכו חברי הלהקה את סיבוב ההופעות בגלל הביקוש הרב. שיאו של סיבוב הופעות היה בהוצאת האלבום "Live from Have a nice day tour" שכלל שישה שירים מהופעות חיות שהוקלטו בדצמבר 2005 בבוסטון. במאי 2006 היו בון ג'ובי להקת הרוק'נרול הראשונה שנכנסה למקום הראשון במצעדי הקאנטרי בארצות הברית וב-11 בפברואר 2007 זכתה הלהקה בגראמי בפרס "שיר שיתוף הפעולה הטוב ביותר" עם "Who Says You Can't Go Home".
בבנובמבר 2006 הוספו בון ג'ובי להיכל התהילה של המוזיקה של בריטניה לצד אגדות מוזיקה כמו החיפושיות, הרולינג סטונס, U2, מדונה ואלביס פרסלי. ג'וי אליוט מלד זפלין כינה את ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה "דייוויד בואי ומייק רונסון הבאים". בון ג'ובי לא יוכלו להתקבל להיכל התהילה של הרוק אנד רול האמריקאי עד שנת 2009.
ביוני 2007 הוציאו בון ג'ובי אלבום חדש בשם "Lost Highway". האלבום הוקלט בנשוויל ויחד עם כמה כוכבי קאנטרי. שמו של הסינגל הראשון מהאלבום הוא "Make a Memory" שהגיע למקום 27 במצעד של בילבורד. הלהקה אישרה שלא יהיה סיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש, ובכך הפך האלבום לאלבום הסטודיו הראשון שכלל חומרים מקוריים שלא היה לו סיבוב הופעות מאז שוחרר הדיסק "7800 °Fahrenheit" יותר מעשרים שנה מוקדם יותר.
כדי לקדם את האלבום החדש, הופיעה להקת בון ג'ובי הופיעו בפרסי ה-CMT בנשוויל ובאמריקן איידול. ביולי 2007 השתתפה הלהקה במופעה לייב ארת'.
[עריכה] דיסקוגרפיה
[עריכה] אלבומים
- 1984 - Bon Jovi
- 1985 - 7800° Fahrenheit
- 1986 - Slippery When Wet
- 1988 - New Jersey
- 1992 - Keep the Faith
- 1994 - Cross road - אלבום אוסף
- 1995 - These Days
- 2000 - Crush
- 2001 - One Wild Night Live 1985-2001 - הופעות חיות
- 2002 - Bounce
- 2003 - This left feels right - אלבום אוסף
- 2004 - 100,000,000 Bon Jovi Fans Can't Be Wrong - אלבום אוסף
- 2005 - Have a Nice Day
- 2007 - Lost Highway
- 2008 - Burning For Rock
[עריכה] להיטים מפורסמים
- runaway-#14 -1984
- you give love a bad name - #1 -1986
- [wanted dead or alive-#10 -1987
- 1987- living on a prayer- #1
- never say goodbay- #3 -1987
- Bad Medicine-#1 -1988
- born to be my baby-#7 -1989
- i'll be there for you-#1 -1989
- lay your hands on me-#19 -1989
- keep the faith-#18 -1993
- always-#4 uk,#3 -1994
- thank you abuot leave me-#27 -2000
- it's my life-#5 -2000
- have a nice day-#19 -2005
- who says you can't go home-#3 -2005
[עריכה] פרסים
- 1987: בטקס MTV Video Music Awards הלהקה זכתה בהופעה חיה הטובה ביותר.
- 1988: בטקס American Music Award הלהקה זכתה בלהקת פופ\רוק הטובה ביותר
- 1991: הלהקה זכתה ב- MTV Michael Jackson Video Vanguard Award.
- 1995: בטקס World Music Awards הלהקה זכתה בלהקת הרוק הכי מוכרת לשנה.
- 1995: בטקס MTV Europe Music Awards הלהקה זכתה ברוק הטוב ביותר.
- 1996: בטקס BRIT Awards הלהקה זכתה בלהקה הכלל עולמית הכי טובה.
- 2001: בטקס My VH1 Music Awards הלהקה זכתה בוידאו הטוב ביותר על "It's My Life".
- 2002: בטקס My VH1 Music Awards הלהקה זכתה בהופעות החמות ביותר.
- 2004: בטקס American Music Award הלהקה זכתה בפרס על איכות.
- 2005: בטקס World Music Awards הלהקה זכתה בפרס יהלום על כך שמכרו יותר מ - 100 מיליון אלבומים.
- 2006: בטקס CMT Music Awards הלהקה זכתה בשיתוף פעולה על הווידאו "Who Says You Can't Go Home".
- 2007: בטקס People's Choice Awards הלהקה זכתה בשיר הרוק הטוב ביותר על השיר "Who Says You Can't Go Home".
- 2007: בטקס Grammy Awards הלהקה זכתה בהרכב הקאנטרי הטוב ביותר על השיר "Who Says You Can't Go Home".
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בון ג'ובי |
- האתר הרשמי של הלהקה
- בון ג'ובי, באתר All Music Guide (באנגלית)
- בון ג'ובי, באתר MOOMA
