פרעושים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | פרוקי רגליים |
| תת-מערכה: | בעלי שש רגליים |
| מחלקה: | חרקים |
| על-סדרה: | בעלי גלגול מלא |
| סדרה: | פרעושים |
| שם מדעי | |
 Siphonaptera |
|
פרעושים (שם מדעי: Siphonaptera), סדרה של חרקים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבוא
סדרת הפרעושים היא אחת הקטנות שבמחלקת החרקים ומונה יותר מ־2,200 מינים הידועים למדע. בישראל ידועים כ-40 מינים. הפרעושים הם חרקים בעלי גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, רימה, גולם ובוגר. הרימות ניזונות מחומרים אורגניים שונים ורק הבוגרים הינם טפילים מוצצי דם. 95% הם טפילי יונקים, המתוודעים לאדם בעיקר בגלל החתולים שאצלם הם מוצאים בית חם, ו-5% הם טפילי עופות. התפלגות בלתי מאוזנת זו נובעת מאורח חייהן של הרימות. לצורך התפתחותן הן זקוקות ללחות אוויר גבוהה הקיימת לרוב בתוך מאורות, מחילות ובתים סגורים אך לא בקיני ציפורים. מסיבה זו פרעושים אינם נטפלים ליונקים החיים בשטח פתוח כגון אייליים, הואיל ותנאי היובש הקיימים בסביבה זו עשויים לפגוע ברימותיהם.
הפרעושים קיימים לפחות 60 מיליוני שנים. הפרעוש העתיק ביותר הידוע למדע, חי בתקופת האיאוקן של עידן השלישון ונדבק במקרה לשרף אורנים שהתקשה, וכך נשמר בתוך הענבר עד אשר נמצא לפני כמה עשרות שנים בחוף הים הבלטי. מניחים כי הפרעושים קרובים לסדרת ארוכי כנף בגלל הדמיון ביניהם בפרטים מורפולוגיים רבים, ויש סבורים כי מוצאם מן הזבובאים.
ברוב המקרים פרעושים מהווים מטרד בלבד לפונדקאים שלהם, מלבד במקרים מסוימים שבהם הרוק שמפרישים הפרעושים בעקיצתם גורם לתגובות אלרגיות המתבטאות בפריחה. עם זאת, פרעושים מסוגלים להעביר מחלות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מחלת הדבר, המועברת ממכרסמים לבני אדם באמצעות עקיצת פרעושים. מחלות נוספות שפרעושים מעבירים הם: טיפוס הבטן ובמקרים מסוימים פרעושים מעבירים את הטפילים מסוג תולעי סרט.
[עריכה] מבנה הגוף
גודל הפרעוש הבוגר הוא 5-1 מ"מ. גופו פחוס משני צדיו ומחודד בראשו. הגוף מעוצב באופן כזה שיוכל לפלס את דרכו ללא קושי בסבך השערות או הנוצות. גוף הפרעוש בנוי כגופו של כל חרק: ראש, חזה ובטן, אלא שאין חלקי הגוף נבדלים זה מזה על ידי שנצים וכל גופו של הפרעוש מהווה מעין חטיבה אחת. אין בגופו חריצים ובליטות לבל יפריעו בתנועתו.
הראש דומה לקופסה סגורה זעירה, שהיא, בדרך כלל, מעוגלת מלפנים. המחושים הקטנים צמודים אל צדי הראש ונתונים בשקעים מיוחדים. לפני המחושים, סמוך לבסיסם מצויה במקצת מן המינים עין פשוטה, הבולטת ככתם שחור בכל צד. העין נעדרת בקבוצת המינים הקרויים פרעושי קן. שמם ניתן להם משום שאינם עוזבים את קן הפונדקאי שלהם. כושר ראייתם של הפרעושים חלש ביותר והם מבחינים בתנועותיהם של צללים בלבד. לפרעושים חשובים יותר איברי ההרחה הנמצאים על המחושים. אצל פרעושים רבים מצויה בתחתית הראש שורה של זיפים בדמות מסרק (ctenidium) המופנים לאחור ומשמשים תמיכה לתנועה בתוך הפרווה או פלומת הנוצות ומונעים את נשירתם מן הפונדקאי. מספר הקוצים במסרק הוא אמצעי עזר לזיהוי הפרעושים. גם מיקומו של המסרק משמש סימן זיהוי מובהק להכרתם. ישנם מינים שבהם מקשט מסרק את שוליו האחוריים של פרק החזה הראשון, ובמינים נדירים יותר, אף את שוליה האחוריים של הגבית הראשונה בבטן. גם דגמי פיזור הזיפים המכסים את הראש ובעיקר הזיף הסמוך לעין, מסייעים להגדרת המינים השונים.
בגפי הפה העוקצים-מוצצים מנוונות הלסתות העליונות, והחלקים הבולטים ביותר הם בחניני הלסת התחתונה ובחניני השפה התחתונה. איברי העקיצה הם העל-לוע (epipharynx) והאונות הפנימיות של הלסת התחתונה (maxillary laciniae), שבחניני השפה התחתונה חופים עליהן ומחזקים אותן מן הצדדים. תעלת השאיבה של הדם נוצרת בעל-לוע, ואילו תעלת הרוק נוצרת בין שתי אונות השפה התחתונה. שרירים הקשורים לבית הבליעה בקדמת צינור העיכול מפעילים את משאבת הדם.
בחזהו של הפרעוש ניכרים שלושה חלקים: קדמי, תיכוני ואחורי. לוחיות החזה נושאות זיפים ובליטות שחשיבותם רבה לצורך מיון. אין בפרעוש הבוגר כל שרידים של כנפיים, אף שבמספר מינים ניכרים ניצני כנפיים בגולם, אשר מתנוונים בהמשך הגלגול. הודות לרגליו הפרעוש כה היטיב לקפוץ עד שכנפיו הפכו למיותרות. רגלי הפרעושים גדולות ביותר, כתוצאה של התארכות פרק הירך, שהוא בעל תנועה חופשית והתארכות פיסת הרגל. לפיסה חמישה פרקים, והיא עולה באורכה על אורך השוק או הקולית. בקצות פיסת הרגל מצויים הטפרים הגדולים והחזקים המשמשים לאחיזה בשערות הפונדקאי.
בבטן עשרה פרקים וכל פרק מכוסה בשתי לוחיות: גבית (tergite) למעלה וגחונית (sternite) למטה. בגביות מצויים פתחי הנשימה (spiracle) של מערכת הטרכיאות, ובדרך כלל שמונה פתחים מכל צד. במרבית המינים קיים זוג פתחי נשימה נוסף בחזה התיכון. על גבי הגביות והגחוניות פזורים זיפים או קוצים שונים. בולט במיוחד הוא איבר החוש (pygidium) שעל גבית הפרק התשיעי של הבטן. תפקידו אינו ברור והוא קיים בשני הזוויגים.
על פי רוב גדולות הנקבות מן הזכרים, אך סימן זה אינו מספיק כדי להבדיל ביניהם, כיוון שגודל הפרעוש תלוי במידה רבה במועד ארוחתו האחרונה. איבר המין של הנקבה הוא הספרמתיקה (spermatheca), בית הקיבול שבו אוגרת הנקבה, אחרי ההזדווגות היחידה עם הזכר, את תאי הזרע לכל חייה. איברי המין של הזכרים מורכבים הרבה יותר וכוללים מערכת צבתות חיצוניות המיועדות להחזקת הנקבה בשעת ההזדווגות, ומערכת מוטות ארוכים וקפיציים המשמשים לכיוון איבר המין הזכרי לפתח איבר המין הנקבי.
[עריכה] כושר הניתור
זוג הרגליים האחוריות, המפותחות והארוכות במיוחד, הן המעניקות לפרעושים את כושר הניתור שבו הם מצטיינים. הניתור חיוני לפרעוש הבוגר, אשר בקע מן הגולם, כדי להיטפל אל הפונדקאי, באם זה אדם או חיה כלשהי, ולשבור את צימאונו בדמו. יתרון רב לניתור גם לצורכי בריחה. כשחשים הפרעושים כי הפונדקאי שלהם נמצא במצב סכנה, פותחים הם בניתורים כדי למלט את נפשם. לכן לא ניתן למצוא שרידי פרעושים בשיער פגריהם של מכרסמים הנמצא בצנפות של דורסי לילה למיניהם. פרעושים, בעיקר רעבים, מסוגלים להמשיך בניתוריהם זמן רב, לעתים, שלושה ימים רצופים, ותדירות ניתוריהם יכולה להגיע גם עד כדי אלף בשעה. כושר ניתורם הוא המפליא את הכל.
פרעוש מסוגל לנתר לגובה של עשרה ס"מ בקירוב ולמרחק של כשלושים ס"מ. מספרים אלה הם עצומים ביחס לגודל גופו של הפרעוש. באם לאדם הייתה יכולת ניתור כזו, יכול היה לדלג בקלות מעל מגדל שלום בתל אביב, אולם אם פרעוש היה גדל לממדיו של אדם, יכולת ניתורו הייתה קטנה מזה, בגלל היחס בין גידול הגוף לכוח שריריו של כל יצור, למרות שכושר הניתור של הפרעוש לא מבוסס רק על כוח שרירי. כושר קפיצתם של הפרעושים מתאים לגובה רגליהם של הפונדקאים. רק מינים מעטים של פרעושי עטלפים וציפורים, איבדו את כושר ניתורם באורח משני, הואיל ואם אלה ינתרו מעל פונדקאיהם, בעת שאלה נמצאים בגובה רב מעל פני הקרקע, לא יוכלו עוד למצוא את דרכם חזרה.
פרעושים מגיעים בניתורם לתאוצה של 1,350 מטר לשנייה בריבוע, כלומר פי 140 מ-G, התאוצה הנגרמת על ידי כוח המשיכה של כדור הארץ. רק לנתוזית (Melanotus) מסדרת החיפושיות תאוצה גדולה יותר המגיעה ל-380 של G. תאוצה גדולה כזו כפי שנאמר לעיל איננה אפשרית באמצעות כוח השרירים בלבד, שכן פעולתם איטית מדי לשם כך. כושר הקפיצה נבדק לראשונה אצל פרעוש החולדה ונמצא כי במנגנון הניתור של הפרעוש יש קשת צידית (pleural arch) שמקורה במפירוק הכנף בחרק המעופף. איבר זה המצוי בגבו של החרק המעופף הוסט אצל הפרעוש לצידי הגוף כתוצאה מפסיחותו. הקשת עשירה בחלבון בעל אלסטיות גבוהה הקרוי רזילין (rezilin). גמישותו של הרזילין היא כמעט מושלמת שכן הוא מסוגל לשחרר 97 אחוזים מן האנרגיה המושקעת במתיחתו, לעומת 85 אחוזים שיכול גומי משובח. הרזילין מסוגל להימתח משך חודשים מספר ולהגיע לאורך העולה פי שלושה על אורכו ההתחלתי שאליו ישוב בשחרורו.
הרזילין מאפשר לפרעושים להתגבר על שתי מגבלות של פעולת השרירים: איטיות ההתכווצות וההרפיה וחולשת הפעילות בטמפרטורה נמוכה. המנגנון המפעיל את הרזילין הוא מנגנון של נצרה (click mechanism), המסוגל לשחרר את האנרגיה האצורה בו בבת אחת. הנצרות שמצויות בגוף הפרעוש הם: תפס במיזופלוירה (צידית החזה התיכון) מחזיק את הירך של הרגל השלישית במקומה ונוצר אותה, ואילו ירך זאת נושאת אף היא תפס המחזיק את הקולית של הרגל השלישית במקומה. הרפייתם של שרירים מסוימים משחררת את הנצרות. כתוצאה מכך, נלחץ קצה הירך אל הקרקע וגוף הפרעוש מתחיל להתרומם. ברגע שטבעת הקולית משתחררת ממגעה עם הקרקע, מגביר יישור הרגל את התאוצה והכוח עובר מהקולית אל קצה השוק. פיסת הרגל נשארת מקבילה למצע ואינה משתתפת כלל בפעולת הניתור. הודות לסינכרוניזציה בין החלקים הנעים במהירות גדולה, יעיל מנגנון הנצרה יותר מכל תיאום באמצעות מערכת העצבים.
[עריכה] שלבי החיים
ביצי הפרעושים הן כדוריות או סגלגלות. קוטר הביצה מגיע לכמחצית המ"מ ומשקלה לכדי החלק ה-12 ממשקל הרימה הבוגרת. בהשוואה לחרקים אחרים, משקלה של הביצה גדול למדי באופן יחסי. צבע הביצים הוא לבנבן מבריק. בדרך כלל מטילה הפרעושה 300-400 ביצים במשך ימי חייה, 3-18 ביצים בכל תטולה. לעתים קרובות מטילות הפרעושות את ביציהן בין שערות הפונדקאי, אך מכיוון שאינן דביקות, הן נושרות אל הקרקע. על פי רוב מוטלות הביצים בתוך מאורתו או קינו של הפונדקאי. סביבה זו מתאימה ביותר להבשלת הביצה בכל תקופת האינקובציה, משעת הטלת הביצה עד לבקיעת הרימה, ומספקת גם את מיטב התנאים המיקרו-אקלימיים המבטיחים את התפתחות הרימה. כן מצויים שם די חומרי פסולת אורגניים המשמשים מזון לרימה. הביצים מתבקעות החל מיומיים-שלושה ועד שבועיים ימים לאחר ההטלה, בהתאם לטמפרטורת הסביבה. טווח הטמפרטורה האופטימאלית הוא 18-27 מעלות צלזיוס, אך יש שהן מתבקעות בטמפרטורות נמוכות אף יותר באזורי אקלים קרים. להתפתחותן המלאה של הביצים הכרחית לחות יחסית גבוהה.
מן הביצים בוקעות רימות זעירות ולבנות דמויות תולעים. לרימה קופסת ראש חומה, הנושאת גפי פה נושכים-לועסים. הרימה חסרת עיניים אך רגישה לאור ונוטה לברוח ממנו. לגופה שלושה פרקי חזה ואחד עשר פרקי בטן, אך האחרון חבוי בקצה ואינו נראה. הרימות מכוסות זיפים בלתי צפופים, המרבים את החיכוך עם המצע ומקילים עליהם את תנועת הזחילה. הן ניזונות מחומרי פסולת אורגניים, המשתיירים בקן מצואת פונדקאי, משערותיו או מקשקשי העור אשר נשרו ממנו. לגבי חלק קטן מן המינים הכרחי שיימצא דם מיובש במזונן של הרימות, דבר המובטח, בדרך כלל, על ידי הפרשותיהם של הפרעושים הבוגרים. אלה מוסיפים למצוץ מדמם של הפונדקאים גם לאחר שאיברי העיכול שלהם כבר מלאים, וטיפות הדם העודף שהם מפרישים, מתייבשות ומשמשות מזון לרימות. כרגיל מפריש הפרעוש טיפת דם בצואתו מדי עשרים דקות ואילו בתקופת הרבייה, כתוצאה מפעילות הורמונלית, גדלות בלוטות הרוק ומתנפח אפיתל צינור העיכול וההפרשה מוחשת אף לטיפת דם אחת בדקה. יש מינים אחרים הזקוקים לתפטירים של מיני עובש מסוימים המתפתחים בקן בתנאי לחות גבוהה.
שלוש דרגות לרימה, ונשל מפריד בין דרגה לדרגה. בתנאים טובים נמשכת התפתחות הרימה תשעה עד חמישה עשר יום, אך בתנאים גרועים היא עשויה להימשך יותר מששה חודשים. בסיום התפתחותה טווה הרימה פקעת משי דקה. המשי שעל פני הפקעת דביק, ולכן נדבקים אליה גרגרי אבק זעירים המחזקים אותה ומשמשים לה הסוואה. כיומיים לאחר השלמת הפקעת הרימה מתגלמת. משך תקופת הגולם שונה ממין למין, ומשתנה בהתאם לטמפרטורה של הסביבה. בתנאי סביבה נוחים בוקעים הבוגרים תוך שבוע-שבועיים עד חודש, ואילו בתנאי קור ויובש קיצוניים נשאר הבוגר רדום בנשל הגולם, ובמצב זה הוא מסוגל לעבור את העונה הקשה, העשויה להימשך חודשים רבים. לאחר בקיעת הבוגר מנשל הגולם נוהגים מרבית הפרעושים להישאר רדומים בתוך הפקעת ורק זעזועים מסוימים בקרבתם, כגון צעדיו של יונק, עשויים להוציאם משלוותם ולהניעם לפעולה. בדרך זו אפשר שבמקום עזוב תתרכז אוכלוסייה עצומה של פרעושים הרדומים בתוך פקעות וממתינים שמישהו יעבור על ידם. צעדיו של עובר אורח, המזעזעים את הדומיה, גורמים להתעוררותם, ומיד הם קופצים מתוך פקעותיהם ונטפלים אליו.
הפרעושים הבוגרים זקוקים לארוחת דם לעתים מזומנות, בדרך כלל, אחת ליום. כמות הרוק הרעיל המגיעה בעקיצת הפרעוש אל תוך הפצע היא זעירה ביותר, והיא פחות ממיליונית טיפת מים. כמו מרבית הטפילים החיצוניים מוצצי הדם, מסוגלים גם הפרעושים, כשהם נמצאים במצב של חוסר תנועה, לצום שבועות ארוכים, במיוחד כשהטמפרטורות גבוהות, ובלחות אוויר יחסית גבוהה. הפרעושים מאריכים ימים הרבה יותר כאשר הם ניזונים מדם פונדקאיהם הטבעיים. בדרך כלל הם חיים שלושה עד ארבעה חודשים בממוצע, אך ידוע על מינים שחיים, לעתים גם יותר משנה.
הזכרים קטנים ודקים מן הנקבות. בהרבה מינים של פרעושי עופות, מזדווגים הזכר והנקבה מיד לאחר בקיעתם מפקעת הגולם, ואילו במרבית המינים של פרעושי היונקים, הם עוברים שלב של התבגרות מינית לפני ההזדווגות ומכל מקום דרושה לנקבה ארוחת דם לפני התחלת הטלת הביצים. המפגש בין בני הזוג נוצר על ידי תקשורת קולית. שורות של קוצים זעירים מצויות בקולית של הרגליים האחוריות, ואלו פורטים על גבי חריצים דקים שבבטן. הצלילים המופקים עדינים וגבוהים למדי ורק אוזן הפרעוש מסוגלת לקלוט אותם. סבורים כי לחלק מן הפרעושים, מחזור הרבייה קשור בזה של הפונדקאים, במיוחד אם ריבויים של אלה הוא עונתי בלבד.
[עריכה] בית הגידול
הפרעושים מצויים במשך מחזור חייהם בשני מקומות חיות (habitat) שונים זה מזה. מקום חיותן של הרימות היא הסביבה, לרבות קינו של הפונדקאי, ואילו מקום חיותו של הפרעוש הבוגר הוא הפונדקאי עצמו, לפחות למשך זמן מסוים, בהיותו מוצץ דם. רק מינים בודדים כגון הפרעושים הנצמדים (Echidnophaga), חיים בקביעות על גבי הפונדקאי,וגם אצלם נקבות בלבד נוהגות כך. לעומתם, מינים שהם פרעושי קן מובהקים, מצויים אך מעט על גבי הפונדקאי עצמו ובדרך כלל ניתן לגלותם בתוך הקן. נמצא כי בדרך כלל אין כמות הפרעושים, המצויים על הפונדקאי עולה על חמישית מאוכלוסיית הפרעושים כולה. רימות הפרעושים חיות חיים חופשיים. אורח חיים זה מעמיד את הבוגר, שמא בשעת בקיעתו מן הגולם לא ימצא לו פונדקאי. לכן פרעוש שבקע בקינו או במחילתו של הפונדקאי, סיכוייו למצוא את הפונדקאי רבים יותר.
מכיוון שרימותיהם של הפרעושים אינן טפילות, רגישות הן לתנאים האקלימיים והמיקרואקלימיים, וייתכנו מקרים שבהם לא תמצא חפיפה בין התפוצה של פרעוש לבית תפוצת הפונדקאי שלו, אם זה נפוץ בסביבות אקלים שונות, על אף הקשר הסגולי ביניהם (הכוונה היא לסגוליות פיזיולוגית או פילוגנטית). לעומת זאת, ייתכן כי פרעושים אשר במרכז תפוצתם אינם מגלים סגוליות שכזו לגבי פונדקאיהם, עשויים לגלות בגבולות תפוצתם סגוליות אקולוגית, שכן בשולי התפוצה הגאוגרפית, במקום שהתנאים האקלימיים שונים מאוד מאלה שבמרכז התפוצה, יש שהפרעושים מוצאים את התנאים הנוחים להם אצל פונדקאי אחד בלבד. פרעושים מסוגים אלו נמצאים באורח קבע על פונדקאים שונים, הואיל ואלו מספקים תנאים דומים לרימות המתפתחות בקיניהם או במחילותיהם, גם אם אורחות חייהם של פונדקאיהם אלו שונים זה מזה.
[עריכה] הטפילות באדם
בהיות הפרעושים חרקים מוצצי דם, הם עלולים לגרום מחלות לאדם המשמש להם כפונדקאי, הן על ידי נזק ישיר שהם גורמים לו, והן בשמשם וקטורים להעברת מחלות שונות. הנזק הישיר הוא על פי רוב הטרדה בלבד. הפרעוש מחדיר את רוקו לפצע שהוא גורם בשעת העקיצה וכתגובה על כך, נוצר על עורו של הנעקץ כתם אדום מגרד, החולף בדרך כלל, כעבור שעות או ימים ספורים. הרגישות האישית שונה מאדם לאדם, וסכנה קיימת רק אם מופיעה תגובה אלרגית חזקה, כגון פריחה, אסטמה והלם אינפלקטי. בדרך כלל, רוכש לו האדם חיסון טבעי במגע חוזר עם פרעושים.
הפרעוש שזכה לכינוי פרעוש האדם (Pulex irritans) הינו, לאמיתו של דבר, טפיל של יונקים גדולים, אשר האדם חלק עימם את משכנו, בהיותו שוכן מערות בתקופת האבן, וטפילותו על האדם היא משנית בלבד. משגירש האדם את היונקים הגדולים ממעונותיו, מצאו הפרעושים בו עצמו כפונדקאי המתאים להם, והתחילו להיטפל אליו. הפרעוש המשיך להילוות אל האדם גם כאשר יצא מן המערות הטבעיות והחל לבנות לו משכנות מלאכותיים. כל עוד הייתה רצפת המשכן מלאה חריצים, שבהם נאספו שיירים של חומר אורגני, ושהלחות נשמרה בהם הודות לפרוות או לשטיחים שכיסו אותם, נמצאו לו לפרעוש מיטב התנאים להתפתחות תקינה של מחזור חייו. רק משהחלה הבניה המודרנית והרצפות נעשו אטומות, והדיירים החלו להקפיד על ניקיונן, נחסמה אפשרות הקיום של הפרעושים לצדו של האדם, והוא נעלם מסביבתו הביתית אל סביבתו הסמוכה, וכיום נפוץ הוא בעיקר בדירי חזירים, באוכלוסיות גדולות ביותר. תפוצתו עדיין כלל עולמית והוא שכיח באזורים חמים.
פרעוש הכלב (Ctenocephalides canis) ופרעוש החתול (Ctenocephalides felis) גם הם כלל עולמיים בתפוצתם. הם מלווים את האדם ועל אף שאינם ידועים כמעבירי מחלות, עלולים הם להטריד לא מעט את האדם בעקיצותיהם. הפרעוש החודר (Tunga penetrans) המתחפר בחולות של חופים טרופיים, נצמד אל עור האדם כל אימת שהוא מוצץ מדמו, אולם הנקבה בעת הרבייה מתחפרת בתוך עורו ותופחת בתוך רקמותיו. מידת הנזק הנגרם תלויה במספר הפרעושים שחדרו לרגל וקיימת סכנה שחיידקי טטנוס עלולים לחדור דרך הפצע הפתוח או שיווצר זיהום חמור.
[עריכה] ראו גם
- דבר - על דרכי הפצת המחלה באמצעות הפרעושים.
- קרקס פרעושים
[עריכה] קישורים חיצוניים
