רכבת העמק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|||
|
רכבת העמק 
 מפת תוואי המסילה והתחנות העיקריות שנבנו עד שנת 1948. בשחור מסומנות התחנות המקוריות משנת 1905 |
|||
| חנוכת המסילה | 1904 מחיפה לבית שאן 1905 עד לצמח |
||
| מיקום | עמק זבולון, עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק הירדן | ||
| תחנות עיקריות | צמח, נהריים בית שאן, עין חרוד ועפולה. | ||
|
|||
|---|---|---|---|
רכבת העמק הוא השם הנפוץ של שלוחת מסילת הרכבת החיג'אזית אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20 וקישרה בין חיפה לצמח ומשם לדמשק בירת סוריה. השם "רכבת העמק" לא ניתן מעולם למסילה באופן רשמי אך היה בשימוש נרחב בישוב היהודי בארץ ישראל. תהליך בנייתה של המסילה, אשר הייתה אחת ממסילות הברזל הראשונות בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו ארך כארבעים שנים.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] טרם הקמת המסילה
מסילת הברזל הראשונה שנבנתה בארץ ישראל הייתה מסילת הרכבת יפו-ירושלים. מסילה זו נחנכה ב-26 בספטמבר 1892 וסימנה את תחילתו של עידן הרכבת המקומית.
ראשיתה של רכבת העמק בשנות השישים של המאה ה-19. בתקופה זו הציע סגן הקונסול הבריטי בחיפה, תומאס ב. סנדוויט, להקים מסילת ברזל מחיפה דרך עמק יזרעאל לבגדד שבעיראק. בתוכניתו של סנדוויט הופיעה גם מסילה משנית אשר תתפצל ממסילה זו ותגיע עד לעיר דמשק. סנדוויט, ששאף לחזק את דריסת הרגל של ארצו במזרח התיכון, ביקש ליצור בכך קשר יבשתי בין הודו ומסופוטמיה הבריטיות לבין ארץ ישראל.
בשנת 1862 הציע הדוקטור צ'ארלס פרדיננד זימפל, רופא, מהנדס וכומר ממוצא אמריקאי-גרמני, את תוכניתו לרישות עתידי של ארץ ישראל במסילות ברזל. זימפל, שהאמין ברעיון הציוני ושאף לקדמו, הציע את בנייתה של מסילת ברזל בין יפו לירושלים ומשם ליריחו, בית שאן ולבסוף - דמשק. ממסילה זו תכנן לפצל מסילה משנית אשר תחבר בין בית שאן ונצרת ושהתוואי המוצע לה יעבור בעמק יזרעאל. זימפל הגיע לארץ ישראל והחל חוקר וממפה את המקומות בהם תתאפשר הנחת המסילה והיה לראשון המתכננים בתולדות הרכבת המקומית.
בשנת 1879 ביקר בארץ ישראל הקצין והחוקר קלוד קונדר שהציע, לאחר מחקרים מעמיקים, להקים מסילה שתחבר את חיפה עם הסהר הפורה. על תכניותיו של קונדר התבססו לאחר מכן כל העוסקים בהקמת המסילה.
את התוכנית האחרונה להקמת המסילה הגה סר לורנס אוליפנט, סופר בריטי וציוני נלהב, ששאף להקים את "מושבה", חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד שבעבר הירדן המזרחי. לצורך פיתוחו של חבל זה, טען אוליפנט, יש להקים בדחיפות מסילת ברזל שתוכל לקשור את ההתיישבות היהודית למרכז המסחרי והתרבותי שבארץ ישראל. אוליפנט הציע בשעתו להקים מסילה בין חיפה, טבריה, עמק החולה ודמשק ואשר תתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד לגדותיה המזרחיות של תעלת סואץ. בביקורו בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי בו עברה לבסוף הרכבת.
[עריכה] הניסיונות המוקדמים
[עריכה] משפחת סורסוק וסר אוליפנט
בשנת 1882, זכתה קבוצת ערבים מכובדים ובראשם בני משפחת סורסוק הביירותית ב"פירמאן" (זיכיון) מהממשל העות'מאני, להקמת מסילת רכבת אשר תחבר את חיפה ונהר הירדן, עם אפשרות עתידית להמשך המסילה עד דמשק עצמה. משפחת סורסוק, אשר הייתה משפחה ממוצא יווני שמושבה בבירות, חפצה מאוד בהקמת המסילה משלוש סיבות עיקריות. הראשונה: מרבית אדמות עמק יזרעאל באותה התקופה היו בבעלות המשפחה והקמתה של מסילה במקום הייתה צפויה להעלות את ערך הקרקעות שבבעלות המשפחה. הסיבה השנייה הייתה הצורך של בני המשפחה באמצעי הובלה זול ויעיל שיאפשר את העברת התבואה מחבל החורן שבעבר הירדן, אשר גם בו היו אדמות בבעלות המשפחה, אל הים התיכון לשם ייצואו. סיבה נוספת הייתה רצונם של ראשי המשפחה להרוויח ממכירת הזיכיון להקמת המסילה כיוון שלא יכלו בפועל לשאת בהוצאות הנלוות למיזם מסדר גודל שכזה.
ב-16 במאי 1883 דיווח אוליפנט בטור שכתב לעיתון ה"סאן" הניו-יורקי, כי הוא נפגש עם מר סורסוק ושמע ממנו על הכדאיות הכלכלית שבהקמת המסילה. אוליפנט מוסיף כי בעת שהוא מעלה את הדברים על הכתב בביתו שבדלית אל כרמל, כבר החלו המודדים לעשות את מלאכתם בעמק הנשקף מחלונו. אוליפנט הקים חברת יזמים שתסייע בסלילתה. בחברה היו שותפים בין היתר גאורג אגר, תושב המושבה הגרמנית ביפו והמהנדס הטמפלרי גוטליב שומאכר.
עם הקמתה של חברת היזמות הפך שומאכר לממונה על עבודות המדידה של התוואי המוצע, עבודות שחלקן המקדים הגיע לקיצו ב-13 ביוני של אותה השנה. בשנת 1884 החלו אוליפנט ואגר לתור אחר משקיעים שיסכימו לגייס סכום כסף מספיק לרכישת זיכיון הקמת הרכבת מידי משפחת סורסוק. השניים פנו הן למשקיעים אנגלים והן למשקיעים גרמנים פוטנציאליים, וזאת חרף החשיבות שייחס אוליפנט להימצאותה של המסילה בשליטה אנגלית.
במכתב ששלח לאיל ההון הבריטי, הדוכס מסאתרלנד, כתב אוליפנט: "עניין הקמת המסילה הינו בעל חשיבות מכרעת מבחינה פוליטית, לא פחות מאשר מהבחינה הכלכלית. מסילה זו עתידה להיות חוליה מרכזית ברשת התחבורה שתחבר את מצרים, פלשתינה וסוריה עם אסיה הקטנה ואזור הסהר הפורה, ויש לחשוש רבות מרעיון הימצאותה בידיים גרמניות בלבד".
אוליפנט ועמיתיו הציגו את רעיון בניית המסילה כהשקעה רווחית ביותר. הם הפיצו עלונים בהם כתבו כי המסילה תקשר בין "אסם התבואה העשיר" של חבל החורן עם הנמלים שלחופי הים התיכון. הרווח למשקיעים אותו חישב אוליפנט עמד על פי הפרסומים על 34 אחוזים מערך ההשקעה. יחד עם הרווחים שיקטפו המשקיעים מפדיונות ההובלה ברכבת החדשה הבטיחו היזמים את קבלתם של היתרי כריית פחם לאורך המסילה, כמו גם קבלת זיכיונות להקמת מסילות משנה אשר יסתעפו ממנה. בנוסף הובטח זיכיון להקמת נמל מודרני בחיפה או בעכו יחד עם היתר מהסולטן להקמת חברת ספנות שאוניותיה ישייטו לאורך חופי הים התיכון, בין ביירות לאלכסנדריה.
בעודו מצפה להיענות המשקיעים רכש אוליפנט קרקעות חוליות על חופה של חיפה שהיו לפנים בבעלות משפחת סורסוק כדי להקים את מבנה תחנת הרכבת הראשונה. שטחים נוספים נרכשו מידי המשפחה באזור מגידו, ואותם ייעד אוליפנט לאיכלוס בידי יהודים כמו גם למטרות בניית הרכבת.
בסוף שנת 1884, חרף השתדלותם של היזמים הנלהבים אצל שועי אירופה, הקיץ הקץ על ניסיון הקמת המסילה הראשון. ממשלת בריטניה, שהייתה היחידה שהביעה עניין בנושא, שלחה את הדוכס מסאתרלנד כנציגה, אולם האחרון סירב להשתתף במימון הפרויקט. גם בעלי הזיכיון הלבנונים שניסו לגייס הון משל עצמם לצורך הקמת המסילה לצורך מטרותיהם שהוזכרו לעיל נכשלו במלאכת גיוס הכספים. בסוף שנת 1884 פג הזיכיון שניתן לבני משפחת סורסוק, ו-50,000 הפרנקים שהפקידה חברת היזמים כערבון לבניית המסילה נבלעו בקופת האוצר של הסולטן.
[עריכה] חברת S.O.R
ב־13 במאי שנת 1890 העניקו השלטונות העות'מאניים בארץ ישראל זיכיון נוסף לבניית רכבת אשר תקשר את חיפה עם דמשק. הזיכיון ניתן בידי יוסוף אליאס, נוצרי לבנוני אשר הועסק כמהנדס בידי הממשל הטורקי. אליאס, אשר לא נמנה עם קומץ האנשים שיכלו לממן את פרויקט הקמת המסילה מכר את הזיכיון תמורת כסף רב ומניות עתידיות ליזם אנגלי בשם ג'ון רוברט פילינג (Pilling) שמיהר להקים חברה כלכלית שתתמוך בהקמת המסילה. החברה נרשמה בבורסה הלונדונית כעבור זמן קצר תחת השם S.O.R - Syrian-Ottoman Railway ("מסילת הברזל הסורית-עת'מאנית").
בעת תכנון המסילה התבססה החברה החדשה על התכניות הקודמות תוך שינוי מוצא המסילה מחיפה לעכו. עכו, ששכנה על חצי אי מוגן, הייתה עדיפה בעייני המתכננים האנגלים על פני חיפה, שהייתה מוקפת ביצות מכל עבריה. לאחר ניתוח כלכלי נוסף החליטו ראשי החברה להשיב את תחנת המוצא אל חיפה, לאחר שהסיקו כי אוניות הקיטור הגדולות והמודרניות אשר עליהן תוטען הסחורה שתגיע לנמל ברכבת, יעדיפו את נמל חיפה העמוק והחדיש על פני נמלה העתיק והרדוד של עכו.
המתכננים האנגלים שקדו על תכנונה של מסילה שתצא מחיפה, תעבור בעמק יזרעאל ומשם לגולן, ולאחר מכן תטפס לכיוון דמשק. אורכה של המסילה המתוכננת, יחד עם שלוחות המשנה שלה לבניאס שלמרגלות החרמון ולנווא שבחורן, היה 230 קילומטרים ולאורכה תוכננו 27 תחנות. ב־13 בדצמבר 1893, שנתיים ומחצה לאחר קבלת הזיכיון, נערך בחיפה טקס חגיגי לרגל תחילת העבודות, בנוכחות אשתו של מר פילינג.
בגיליון מתאריך 30 בדצמבר של עיתון "החבצלת" נכתב: "הגבירה פילינג, אשת ראש החברה, אשר קיבלה הרישיון לבניית מסילה זאת, נתכבדה להניח את האבן בפני שר הפלך, כל פקידי הממשלה והמון אדם רב כחמישה עשר אלף, אשר נאספו אל המקום ההוא לכבוד היום. אחרי הנחת האבן עשו מנהלי חברת הבונים משתה גדול לשרי הממשלה ונכבדי העיר וסביבותיה".
הסיבה לזמן הממושך שעבר בין קבלת הזיכיון למועד תחילת העבודות נעוצה בקשיים שהערימה חברה צרפתית בשם D.H.P - Damas-Hama et Prolongements ("דמשק-חמה ומעבר"). החברה הפעילה באותה התקופה קו עגלות משא בין ביירות ודמשק, קו שהיה אמצעי השינוע העיקרי של סחורות באותה העת. הצרפתים, שחששו מהתחרות הכלכלית שעתידה לצוץ בעקבות בניית המסילה שבעמק, עשו כל שביכולתם כדי לעכב ולמנוע את סלילת המסילה האנגלית ובמקביל השתדלו אצל ראשי השלטון העות'מאני בקונסטנטינופול והצליחו להשיג לעצמם זיכיון להקמת מסילת ברזל בין ביירות לחורן דרך דמשק.
עם קבלת הזיכיון החלו הצרפתים בבנייה מהירה מאוד של מסילתם החדשה ובתחילת שנת 1895 הסתיימה המלאכה. האנגלים מצידם עבדו באותה התקופה בניחותא. בעוד הצרפתים משלימים את מסילתם סיימה חברתו של פילינג להקים מזח בנמל חיפה שיאפשר את פריקת הציוד ההנדסי הדרוש לבניית המסילה. לאחר איסוף הציוד הנדרש החלו האנגלים בהקמתה של המסילה. הם הניחו פסים לאורך כ־9 קילומטרים (עד למקום בו נמצא כיום הקיבוץ יגור) והכשירו סוללה עליה יונחו הפסים שנמשכה עוד 20 ק"מ נוספים מזרחה. ככל הנראה, בתקופה זו הוקם גשר האבן מעל נחל הקישון בסמוך לצומת העמקים של ימינו.
אולם תשעת הקילומטרים הראשונים שבנתה חברת מסילת הברזל הסורית-עות'מאנית היו למעשה היחידים אותם הצליחה לבנות אי פעם. זמן קצר לאחר תחילת עבודות הסלילה נתגלעו סכסוכים בקרב ראשי החברה שהביאו להאטה בקצב הלא גבוה ממילא של הבנייה והתחרות מול המסילה הצרפתית, שבנייתה נשלמה ואשר פגעה בתנועת הסחורות אל חיפה ובכדאיות הפרויקט האנגלי למשקיעים, הביאה את חברתו של פילינג לכדי פשיטת רגל שלאחריה בוטל זיכיון החברה להקמת המסילה.
מספר שנים מאוחר יותר, בשנים 1898-9, הוקמה החברה האנגלית בשנית, ויחד עם חברת "פלמר אנד טריטון" (שבנתה מאוחר יותר גם את נמל חיפה) קיבלה לידיה את זיכיון הקמת המסילה בשנית והחלה בעבודות. האנגלים שיקמו את סוללות העפר שהקימו לאורכו של עמק יזרעאל והחלו בהנחת האדנים והפסים לאורכן. אולם אז חל מפנה מפתיע בסיפור תולדותיה של הרכבת. בשנת 1902, שלוש שנים לאחר חידוש העבודות, ביטלה הממשלה הטורקית את הזיכיון לבניית המסילה והפסיקה את העבודות של החברה האנגלית תמורת פיצויים בסך 150,000 לירות טורקיות. סיבת שלילת הזיכיון התבררה עד מהרה כרצונם של העות'מאנים לבנות בעצמם מסילת ברזל באותו התוואי, מסילה שתהיה שלוחה של המסילה החיג'אזית.
הקמת המסילה החיג'אזית
מסילת הברזל החיג'אזית נודעה לעולם לראשונה ב-1 במאי 1900, ביום חגיגות חצי היובל לשלטונו של הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני. הסולטן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ומדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי.
לצורך הקמת המסילה חבר הסולטן לראשי האימפריה הגרמנית, אשר מצדם שמחו לדריסת הרגל שניתנה להם בקרב האימפריה העות'מאנית. על בסיס השותפות לצורך הקמת המסילה נרקמו קשרים חמים בין שתי המעצמות. חייליו של הסולטן זכו להשתלמויות אותן העבירו חייליו של הקיסר הגרמני, והאחרון אף ביקר פעמיים בתחומי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה גם בירושלים. תמורה נוספת לה זכו הגרמנים כהוקרה לסיוע בהקמת רכבת החיג'אז הייתה קבלת הזיכיון להקמה והפעלה של מסילת הברזל שבין אנטוליה לבגדד בשנת 1903.
מלאכת הקמת המסילה החלה ב-1 בספטמבר 1900, כשעל העבודות מפקח המהנדס הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר שהיה ממונה על הקמת רשת הרכבות באימפריה העות'מאנית החל משנת 1886. הסולטן הכפיף למייסנר יחידות צבא עצומות אשר מנו כ-9,500 חיילים ובמבצע הנדסי שלא נודע כדוגמתו בתולדותיה של האימפריה הושלמה סלילת המסילות מדמשק למדינה, על 1,302 הקילומטרים שלה וקו חיפה-דרעא שאורכו 161 ק"מ בפחות משמונה שנים.
בזמן עבודות הסלילה נאלצו מייסנר ואנשיו להתמודד עם התקפות הבדואים אשר סלדו מהרעיון שיד השלטון מתקרבת אליהם ושעם השלמת בניית הרכבת ייפסק הנוהג של נסיעה בשיירות לאורך המדבר, נוהג שהיווה מקור פרנסה לבדואים שגבו דמי חסות מכל שיירה שכזו. בנוסף לפשיטות הבדואים נאלץ מייסנר להגות פתרונות יצירתיים בנוגע לבעיות הטכניות שבהקמת הרכבת, ובראשן החוסר החמור במים שישמשו בדודי הקיטור של הקטרים. לאחר מחקר מעמיק של תוואי המסילה החל מייסנר בחפירתן של בארות וקידוחים, והעלאת המים ממעבה האדמה אל בריכות ומגדלי אגירה בעזרת שבשבות רוח גדולות שהפכו חיש מהר לסימן ההכר של המסילה החיג'אזית.
הרכבת החיג'אזית, ובכלל זה שלוחת רכבת העמק התאפיינו ברוחב מסילה שאין לו אח ורע בעולם כולו. רוחב המסילה החדשה עמד על 105 סנטימטרים, 1.7 סנטימטר פחות מהתקן העולמי ל"מסילות צרות". יש הטוענים שהסיבה לשוני זה היא בגלל שהמסילה הצרפתית בין ביירות לדמשק, שהייתה אמורה להתחבר למסילה החיג'אזית ושבה רצה מייסנר להשתמש להובלת הציוד הנייד, הייתה ברוחב של 105 סנטימטר. אחרים טוענים שהסיבה נעוצה בטעות יצור של המפעל הבלגי שייצר את האדנים הראשונים למסילה. עד היום לא ידועה הסיבה העיקרית להחלטה.
הקטע הראשון של הרכבת החיג'אזית שנחנך ב-1 בספטמבר 1901 היה הקטע הקצר שבין מזיריב (קצה הקו הצרפתי הקיים) לדרעא, שבעתיד תהפוך לצומת עם הקו לחיפה. בדיוק שנה לאחר מכן נחנך הקטע דרעא-זרקא, ושנה מאוחר יותר נחנך גם קטע דמשק-דרעא, שעקף את הקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1904 נחנך הקטע הארוך הראשון של המסילה מדמשק לעיר מען שאורכו 459 קילומטרים. מייסנר עצמו נהג את הקטר שחנך את המסילה החדשה. ארבע שנים בדיוק לאחר מכן נחנך הקטע השני ממען למדינה. שאיפתו של הסולטן להמשיך את הנחת מסילת הברזל עד לעיר מכה שבחיג'אז לא התממשה מעולם. בשנת 1908 הודח הסולטן בהפיכה ומיזם הקמת מסילת הברזל, שהיה תחביבו האישי, נגנז.
[עריכה] סלילת רכבת העמק
[עריכה] הסיבות להקמת רכבת העמק
בתוכניתו המקורית של הסולטן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית ויש להניח כי אם היו מתגלגלים הדברים בצורה שונה מאיך שהתרחשו בפועל, ספק אם היא הייתה מוקמת כלל. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.
כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה הטורקית תתחבר אליה במוזיריב.
זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם הטורקים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות.
ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.
[עריכה] עבודות הסלילה
עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו הטורקים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית.
בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את מחירי העלות של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר.
עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן (שנהרסה בשנת 1933). בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905. בטקס החנוכה, במהלכו יצאה הרכבת הראשונה מחיפה לדמשק, הוסר הלוט מעל אנדרטת שיש הניצבת עד לימינו בסמוך לתחנה.
האנדרטה, שמוקדשת לסולטן עבד אל-חמיד מקים המסילה, נושאת כתובת בה נאמר:
"בשם אללה הרחום והמייטיב, הללו את אללה ושלום יבוא על כל המאמינים. אדוננו ומורנו אמיר המאמינים וח'ליף כל הקדושים, סולטן שתי היבשות ומלך שני הימים, הסולטן בן הסולטן, הסולטן הכובש עבד אל-חמיד חאן בן הסולטן הכובש עבד אל מג'יד חאן (מי ייתן ואללה יסוכך על מלכותו ויאריך ימיו), ציווה את מלאכת בניית קו מסילת הברזל מדמשק כדי להקל על קהל המאמינים לקיים מצוות העלייה לרגל למשכנו של אללה והשפלת המצח על קבר שליח האלוהים. כי אז פקד הסולטן את דברו החשוב (יאריך אללה הרחום את שלטונו) שקו מסילת ברזל יבנה מחיפה על מנת שיתחבר למסילת חיג'אז החמידית. אי לכך חובת כל מוסלמי שקיים מצוות העלייה לרגל להיכל אללה והשתטחות על קבר הנביא, להתפלל לאללה שיעשת את ח'ליפות הסולטן וירומם ימינו למען העם.
נחתם בשנת 1319 להיג'רה, בידי הדל מוחמד בן עומר אל ברביד, מחל לו אללה."
שנת 1319 להיג'רה הינה תאריך סתום. על פי הלוח המוסלמי החלה שנה זו ב־20 במאי 1901 ואילו לפי שנת המס העות'מאנית החלה השנה ב־14 במרץ 1903. כך או כך, חקיקת הכתובת של האנדרטה נעשתה כפי הנראה זמן רב לפני השלמת המסילה ואולי אף לפני תחילת העבודה. האנדרטה נבנתה בטורקיה על ידי אמנים מקומיים והובאה לחיפה בחלקים בדרך הים.
[עריכה] המעורבות היהודית בסלילה
חרף היות פרויקט הקמת רכבת העמק מיזם ראשון במעלה לפיתוח ארץ ישראל, המעורבות של הארגונים היהודיים והציוניים במיזם זה הייתה אפסית. המיזם נוהל לכל אורך הקמתו כפרויקט בעל צביון מוסלמי דתי טהור ועקב כך נמנע מהיהודים לקחת בו חלק של ממש. הניסיון היחיד של השתלבות יהודית במפעל הבנייה היה בשנת 1908 כאשר שלח נשיא ההסתדרות הציונית העולמית דאז, דוד וולפסון, המחאה על סך 500 ליש"ט לטובת התמיכה במפעל.
ההמחאה הועברה לממשל הטורקי על ידי שגריר טורקיה בברלין, אולם משהגיעה אל יעדה סירבו הטורקים לערב במפעלם אידאולוגיות פוליטיות ודחו את התרומה בטענה כי מיזם בניית המסילה הינו מפעל מוסלמי קדוש וכי אין בכוונתם לקבל תרומה המגיעה מיהודים כופרים. מכל מקום, ההמחאה הנדיבה נשמרה בידי העות'מאנים ולא הושבה לתורמים, אולם היא אכן לא שימשה לתמיכה במפעל הבנייה משום שזה הסתיים זה מכבר.
עם הדחתו של הסולטן באותה השנה הושג הסכם לפיו כספי התרומה יועברו לטובת הקמתו של בית יתומים באיסטנבול.
[עריכה] הרכבת בתקופת השלטון הטורקי
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת הטורקית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו הטורקים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.
עם הוזלת המחירים בקו דרעא-חיפה הפך הקו לרווחי ביותר מכל קטעי המסילה החיג'אזית. על אף היותו ארוך יותר מהקו הצרפתי, מרבית מסוחרי החורן בחרו דווקא בקו הטורקי בשל מחירי ההובלה הנוחים, וחלקם אף שלחו את סחורותיהם ברכבת לחיפה ומשם שינעו אותן על סיפונן של מפרשיות אל ביירות במקום לשלוח את הסחורות ישירות לביירות באמצעות המסילה הצרפתית.
עם ההצלחה המסחרית של הרכבת החדשה החלה עלייה גם בשימוש הפרטי בשירותי הרכבת. תדירות הרכבות בקו החלה עולה וטכנולוגיה חדישה הוכנסה לשימוש על מנת לקצר את זמני הנסיעה. קיום המסילה החדשה חיבר אל המרכז המסחרי של חיפה אזורים שעד אז היו מבודדים ביותר, וזאת חרף הימצאותם במרחק של עשרות קילומטרים ספורים מהעיר. באותה התקופה היו בצפונה של ארץ ישראל שלושה כבישים בלבד שהתאימו לנסיעת עגלות. השלושה: כביש חיפה-נצרת, כביש נצרת-עפולה-ג'נין וכביש חיפה-עכו, הכתיבו למעשה את קצב התפתחותם של היישובים בהתאם לאפשרות הגישה הנוחה אליהם. חנוכתה של מסילת הברזל שחצתה את עמק יזרעאל והגיע עד לשפת הכנרת הפכה למעשה את אזורי הספר לכמעט "פרוורים" של העיר חיפה.
העיר טבריה למשל, שעד אז הייתה מבודדת ביותר, קיבלה חיבור ישיר למרכז העסקי של צפון הארץ וזאת על ידי תחנת צמח הקרובה. בתחילה הייתה הרכבת עוצרת בצמח והנוסעים היו מגיעים לטבריה על סיפונה של מעבורת ייעודית. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנה גשר על נהר הירדן בסמוך לקיבוץ דגניה שאיפשר הקמת שירות תחבורה קרקעי שהעביר את הנוסעים מצמח לטבריה בפחות משעת נסיעה. התקרבותה של טבריה לכדי שעות בודדות של נסיעה מחיפה (לעומת מספר ימים לפני הקמת הרכבת) היוותה גורם מכריע בהתפתחותה של העיר באותה התקופה.
זמן קצר לאחר פתיחת המסילה התגלה גם הפוטנציאל התיירותי הגלום בה. בשנת 1906 החלה חברת "תומאס קוק ובניו", שעסקה בשיווק חבילות נופש במצרים ובארץ ישראל עוד משנת 1869, לשווק חבילת תיור אל תוככיה הבתוליים של ארץ הקודש. החברה הציעה ללקוחותיה האירופים חבילת תיור במסגרתה ישונעו התיירים ברכבת העמק עד לצמח ומשם יפליגו בספינת קיטור אל טבריה ואתרי הקודש הנוצריים שבצפון הכנרת. עם תחילת היותה של רכבת העמק רכבת תיירותית, שופרו תנאי הנסיעה ללא הכר לטובת המכובדים האירופאים שהגיעו כדי לטעום מטעם הלבנט. מפעילי הרכבת דאגו לרכישתם של קרונות מחלקה ראשונה אשר בהם תאי שינה מרווחים ובשנת 1912 נוספו גם קרונות מחלקה שנייה שאיפשרו נסיעה נוחה יותר מאשר זו המבוצעת בקרונות המחלקה השלישית אך ללא דרגשי שינה כגון אלו שבמחלקה הראשונה.
הביקוש הגדול שהביעו תושבי צפונה של ארץ ישראל הביא להגברה מתמדת בתדירות הרכבות, הגברה שהשפיעה באופן מיידי על בטיחות הנסיעה ברכבת. באותה התקופה לא היה בנמצא מוקד מרכזי שניהל את תנועת הרכבות ומנע התנגשויות צפויות ותיאום מעבר הרכבות בנקודות המפגש השונות נעשה על ידי הודעות טלגרף ששוגרו במערכת שנבנתה בסמוך למסילה.
שיטת הבקרה המיושנת, יחד עם העלייה בתדירות תנועת הרכבות הביאה לא פעם למפגשים אשר נסתיימו באסון. בגיליון עיתון "החרות" שהופיע ב־7 ביולי 1909 הופיעה הידיעה הבאה:
"רכבת חיג'אז התנגשה ברכבת חיפה-טבריה. הרכבת החיג'אזית הבאה מדמשק פגשה ברוצה את הרכבת הבאה מחיפה, מכונת (קטר) האחרונה נשברה, המכונן (נהג הקטר) נרצץ ראשו ומת מיד ושני מכוננים אחרים נפצעו קשה. פקיד הטלגרף ששכח להודיע לפקיד התחנה את צאת הרכבת - הודח ממשרתו. אומרים כי יתבעו אותו לדין עבור הנזק הקשה."
[עריכה] התפתחות רשת המסילות של רכבת העמק
עם חנוכת המסילה שבעמק בשנת 1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות.
התחנות החדשות לא היו אפיק ההתפתחות היחיד של המסילה באותן שנים. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה בשנת 1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בסוף שנת 1912 נבנתה מסילה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' (תל חנן).
בראשית שנת 1913 נפתח הקטע הראשון במסילה שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להביא מסילה זו עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על ממשלת טורקיה כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-דהר. עם הצטרפותה של טורקיה למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-דהר דרומה עד לחצי האי סיני.
מהמסילה הראשית נמתחו במרוצת השנים עוד שלוחות משניות רבות. לרוב היו אלו מסילות שאורכן לא עלה על קילומטרים ספורים ואשר שימשו לחיבור בין המסילה הראשית למחנות צבא או מפעלים גדולים. בין המסילות הללו ניתן למנות את המסילה שנבנתה בשנת 1930 והובילה לבית החרושת "שמן" במפרץ חיפה, את המסילה שהובילה למחנה הצבא הבריטי בקרבת נשר ומסילה ששרידיה נמצאים כיום בתחומי חיפה ואשר נמתחה לאורכו של ואדי רושמייה וחיברה החל משנות העשרים של המאה ה-20 את המסילה הראשית למחצבות שהיו בקצהו של הואדי.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי הטורקים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. שתי הסיבות לעיל הובילו לצמצום ניכר של השימוש ברכבת למטרות אזרחיות. כדי לשפר את השליטה והתזמון ברכבות הועבר הפיקוח לידי הצבא, שהשתלט על מנהלת המסילה החיג'אזית וקירב אותה לחזית על ידי העברת משרדיה מדמשק לחיפה. המסילה חולקה לשלוש חטיבות שבראש כל אחת מהן הועמד מפקד מטעם הצבא שהיה מהנדס במקצועו.
החטיבות היו:
- החטיבה הדרומית: דרעא-מדינה. בראשה עמד גרמני בשם קופר.
- החטיבה המזרחית: צמח-דרעא-דמשק. בראשה מהנדס יהודי בשם י. מושלי.
- החטיבה המערבית: חיפה-צמח. בראשה עמד מהנדס יהודי בשם ברוך קטינקא.
כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו להמציא פתרונות שונים ומשונים שייתגברו על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים.
הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות הטורקיים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה - מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה.
בתקופה זו נכרתו אחוזים גדולים מהיערות הטבעיים שבארץ ישראל. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי.
המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב שנת 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של הטורקים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי.
[עריכה] רכבת העמק בתקופת המנדט
ב־1 באוקטובר 1920 הוקמה חברת P.R - Palestine Railways ("מסילות ברזל פלשתינה") שהייתה מנהלת המסילות של ממשלת המנדט הבריטי. החברה הייתה חברה כלכלית שהייתה כפופה למרותו של הנציב העליון ובאחריותה נכללו כל מסילות הברזל הנמצאות בשטחי המנדט. אולם הבעלות הממשית על המסילה בפועל הייתה מפותלת ובלתי ישירה. בשנת 1912 העבירו הטורקים את הבעלות הרשמית על המסילה החיג'אזית לידי הווקף (ההקדש) המוסלמי, וזאת במטרה למנוע ניסיון השתלטות על המסילה על ידי ממשלת צרפת שחששה מהפגיעה החמורה ברווחיות המסילה הצרפתית ופנתה לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי שיפסוק לטובתה.
עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים המשיכה המסילה החיג'אזית להיות בבעלותו הרשמית בלבד של הווקף. ממשלת המנדט מינתה את עצמה כ"נאמן מטעם הבעלים" לתפעול השוטף של המסילה ואילו חברת P.R הייתה המפעילה בפועל בשביל ממשלת המנדט. עם תחילת פעילותה של החברה הבריטית החדשה נקבע כי תחנת ההפרדה בין קטעי המסילה שבידי הבריטים לבין אלה שבידי הצרפתים, שליטיה החדשים של סוריה, תהיה תחנת צמח. תחנת צמח לא הייתה התחנה האחרונה שבתחום שלטון הבריטים, אולם מטעמי נוחות וויתרו הממונים על תחנת אל-חמה וקבעו בצמח את קו הגבול.
במסגרת ההסכמים שנחתמו מול הצרפתים חולקו הקרונות והקטרים שפעלו לאורך המסילה החיג'אזית בין שתי המעצמות. הציוד שנתקבל במסגרת הסכמים אלו המשיך לשרת ברכבת העמק לכל שנות קיומה, וזאת כיוון שרוחבם הלא סטנדרטי של המסילות חייב שימוש בציוד מיוחד, אשר לבריטים לא הייתה כל כוונה לייצרו. הציוד היחיד אותו רכשו הבריטים במיוחד לצרכי המסילה שבעמק היו זוג קרונועי קיטור מתוצרת חברות "סנטינל" (Sentinel) ו"קמל ליירד" (Cammell Laird) הבריטיות (הראשונה בנתה את מערכת ההנעה, השנייה את מרכבי הקרונועים), שהובאו לארץ בשנת 1929 והיו בשימוש בקו שבין צמח לחיפה.
בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לצמח נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה.
גם חבילות התיור שבו להיות פופולריות עם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. החבילות, שבעבר כללו נסיעה ברכבת ושייט בספינה על פני הכנרת שודרגו ומעתה כללו גם אירוח מפואר וניוד בעזרת מטוסיה של "חברת התעופה האימפריאלית" (גלגולה הראשון של חברת "בריטיש אירווייז") שנחתו בעזרת כני נחיתה מיוחדים על מי האגם הצפוני.
[עריכה] הרכבת וכלכלת הארץ
בשנים הראשונות לשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל חל שינוי בהבטי תפיסת ההפעלה של רשת מסילות הברזל ובראשן רכבת העמק. מטרותיו העיקריות של הממשל: שימור כוחה האסטרטגי והכלכלי של האימפריה תוך הימנעות מהעמסת נטל כספי על כתפיו של משלם המיסים שמעבר לים, פגעו במעמדה של הרכבת שלא תרמה בצורה יוצאת דופן לחיזוק השליטה הבריטית מחד, ומאידך הפכה עם השנים למיושנת ודרשה ממון רב לצורך עבודות התחזוקה השוטפות.
אחת הסיבות המרכזיות לשינוי במעמדה של רכבת העמק בתקופה זו הייתה עצם היותה בנוייה על מסילה שאינה תקנית. במשך שנים רבות רצתה ממשלת המנדט להסב את המסילה לגודל תקני כחלק מהקו העתידי בין בגדד לחיפה. בניה זו אמורה הייתה להתבצע במקביל עם הנחת קו הנפט בין עיראק לארץ ישראל. אולם, הסבת המסילה לרוחב הסטנדרטי הייתה גוזלת את מרבית ההון שבקופת אוצר ממשלת המנדט, ולכן נמנעו שליטי הארץ דאז מלנקוט בפעולה שכזו. כך החלה המסילה הופכת בהדרגה למיושנת וחסרת תועלת, ועם ההתפתחות המהירה של מערכת הכבישים הפנים ארצית שחלה בשנות השלטון הראשונות של הנציבים הבריטים החלה הרכבת מאבדת מכדאיותה הכלכלית בהובלת אנשים ברחבי הארץ.
בין הסיבות המעטות שתמכו בשימור הרכבת הקשישה היו היות הרכבת צורכת פחם אבן שיובא באותו הזמן מבריטניה (רק עם סגירת נתיבי הים בזמן מלחמת העולם השנייה הוסבו הקטרים לשימוש בדלק נוזלי) כמו גם אבטחת יכולת הניוד הגבוהה של ציוד רב ובזמן סביר יחסית בשעת חירום.
לאור השינוי במעמדה רתמו קברניטי הארץ את שירותיה של הרכבת לטובת מפעלי הבנייה והיישוב שהחלו באותן השנים. בתחילה, בשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-20, סייעה הרכבת בהובלת חומרי הגלם והפועלים אל האתר בו נבנתה תחנת החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים. לצורך משימה זו הוקמה שלוחה של המסילה שהגיעה עד לקרבת המפעל.
בשנת 1932 הובילה הרכבת את צינורות הבטון בעזרתם בנו הבריטים את קו הנפט שבין מוצול בעיראק לחיפה. בתקופה זו הועברו ברכבת 38,000 טון של צינורות אשר הונחו לאורך 200 קילומטרים.
גם ההתיישבות היהודית הטרייה נעזרה רבות בשירותי הרכבת. בעזרתה של המסילה התאפשרה ההגעה אל מעמקיו של עמק יזרעאל, ובעקבות כך החל גידול משמעותי באוכלוסייה היהודית של האזור. כיום ידוע כי החומרים בעזרתם הוקמו המגדלים והחומות במרבית מיישובי חומה ומגדל שבעמק יזרעאל, הובאו למקום על ידי הרכבת. התרומה המשמעותית ביותר שהעניקה רכבת העמק ליישובים הצעירים זכתה לכינוי "רכבת החלב".
עם התפתחות ענף הרפת בקיבוצים החדשים התעוררה בעיית הובלת החלב הרגיש אל שווקי הכרך. בשנת 1922 בוצעה פנייה ראשונה של חברי קבוצת דגניה שביקשו לקבל קרון ייעודי ברכבת הבוקר לשילוח תנובת החלב אל חיפה. "רכבת החלב" אושרה בקרב השלטונות כעבור זמן קצר, והחלה עושה את דרכה בשעות הבוקר המוקדמות מצמח, אותה עזבה בשעה 2 לפנות בוקר ועד לחיפה שם פרקו הסבלים את החלב שנאסף במחלבות העמק.
[עריכה] משמר הרכבת
עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 הפכה מסילת הברזל שבעמק למוקד ההתנכלויות הערביות באזור. הערבים הפורעים הניחו מוקשים על פסי המסילה, גרמו לירידה של מספר רכבות מהפסים והביאו לפגיעה ברכוש ובנפש. כמו כן, על מנת לזרוע הרס רב ככל הניתן נהגו נוהגי הקטרים להשליך פחם בוער מכבשן הקטר אל שדות התבואה, ועל ידי כך להצית בהם דליקות הרסניות.
מספר חודשים לאחר תחילת המהומות החלה ממשלת המנדט בגיוס נוטרים יהודיים שירכיבו את "משמר הרכבת". הכח, שנקרא באנגלית P.P.R.D - Palestine Police Railway Department ("מחלקת הרכבת של משטרת פלשתינה"), מנה יותר מ-700 איש אשר עברו קורסים מיוחדים אצל חברי ארגון ההגנה.
משמר הרכבת החל את פעולתו באפריל 1938, לאחר שהמהומות הערביות חודשו. הקו הראשון שזכה להגנת המשמר היה קו לוד-חיפה. קו זה, שעבר באזורים בהם היוו הערבים רוב, סבל קשות מפגיעות חוזרות ונשנות במסילה וברכבות העוברות בה. אנשי המשמר, על ניסיונם הדל, ספגו גם הם פגיעות ואבדות בנפש בקרבות אותם ניהלו אל מול הפורעים.
מאוחר יותר הוחלה השמירה על המסילות גם ברכבת העמק. הנוטרים הקימו מגדלי תצפית ושמירה וערכו סיורים ממונעים לאורך תוואי המסילה בחיפוש אחר פורעים. לטובת המשמר נבנו קרונות מיוחדים שהורכבו משני טנדרים מתוצרת חברת "פורד" האמריקאית אשר נשאו שיריונות פלדה והולחמו כשהם בכיוונים מנוגדים זה לזה. חיבור זה איפשר תנועה קלה לשני כיווני המסילה ללא צורך בסיבוב הקרון. קרונות אלו היו קלים ובעלי מהירות גבוהה יחסית וכן נהנו מעמידות ואף כח אש שלא היה לרכבות הרגילות. בחלק מהמקטעים נהגו הנוטרים לקחת עמם בסיוריהם את ראשי המגזר הערבי באזור, וזאת כדי להבטיח שהמסילה עליה נעה קרוניתם לא תמוקש.
לאור ההצלחה שנחלו שומרי הרכבת הורחבה פעילותם גם לאבטחת מתקנים אסטרטגיים נוספים דוגמת נמל חיפה, מפעלי מים ושדות תעופה. פעילות זו נמשכה גם בזמן מלחמת העולם השנייה, תקופה בה המשיכה הרכבת בפעולותיה הרגילות ללא קשר למאמץ המלחמתי.
[עריכה] הרכבת כמטרה במאבק נגד הבריטים
בשנת 1945, בעקבות האכזבה ששררה ביישוב היהודי בארץ ישראל ממדיניות הבריטים בנושא הקמת הבית הלאומי ליהודים וזכויות ההגירה לארץ ישראל, הוקמה בארץ תנועת המרי העברי. תנועה זו, שהייתה ארגון גג לכל תנועות המרד היהודיות שנלחמו בבריטים, שמה לה למטרה לפגע בנכסים אסטרטגיים וביטחוניים ברחבי הארץ, וזאת כדי להניא את ממשלת בריטניה מכוונותיה הפוגעניות כלפי יהודי הארץ.
אחת הפעולות הראשונות שביצעה תנועת המרי כוונה אל רשת הרכבות הארצית וזכתה לכינוי "ליל הרכבות". חודש אחד לאחר הקמת התנועה, בליל ה־1 בנובמבר 1945, פשטו מאות חוליות חבלה מקרב תנועות המרד השונות על מתקני הרכבת הפזורים לכל ארוכה של הארץ. במבצע מתוזמן היטב נפגעו 153 נקודות הקשורות לרכבת. הפגיעה ברכבת העמק נעשתה במסוט קטן בקרבת תחנת עפולה. המסוט פוצץ מתחת לאפם של חיילי המשמר ההודים שאבטחו את התחנה. בפעולה זו השתתף בין היתר רחבעם זאבי, אז חייל צעיר בשורות הפלמ"ח, ולעתיד אלוף ושר בממשלת ישראל.
ההצלחה לה זכתה הפעולה, בעיקר לאור הפגנת יכולת האלתור והארגון בקרב שורות ההתנגדות היהודית והביצוע המושלם ללא נפגעים משני הצדדים, הביאה לסדרה ממושכת של התנכלויות חבלניות למתקנים צבאיים בריטים, חלקם שייכים לרשת מסילות הברזל. המפורסמת ביותר מבין פעולות אלו זכתה לכינוי "ליל הגשרים". בלילה זה פשטו פלוגות פלמ"ח על אחד עשר גשרים מרכזיים שחיברו את ארץ ישראל עם הארצות השכנות לה. בפעולה פוצצו שלושה גשרים עליהם עברו מסילות ברזל. בצפון פוצץ גשר א-זיו בקרבת אכזיב, בפעולה בה נהרגו 13 מלוחמי הפלמ"ח. מדרום לעזה פוצץ גשר שעבר מעל ואדי עזה.
הגשר השלישי שנפגע באותו הלילה היה הגשר עליו עברה רכבת העמק בסמוך לחמת גדר. גשר זה, שהיה הארוך ביותר בארץ ישראל כולה (130 מטר אורכו) פוצץ באישון ליל. עם פיצוץ גשר חמת גדר נותק המעבר שבין ארץ ישראל לעבר הירדן ומסילתה של רכבת העמק נקטעה ממערכת המסילה החיג'אזית.
[עריכה] סופה של רכבת העמק
את תחילת קיצה של רכבת העמק נהוג לראות בליל ה־2 במרץ 1948. באותו הלילה פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערב המתרחשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר שבקרבת קיבוץ גבע, בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חיילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות.
חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת גשר נחלים. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר.
פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. בחודשיה הראשונים של המדינה הצעירה נעשו מספר ניסיונות לחידוש הפעילות בקו הישן, בין חיפה לעפולה. תיקוני החבלות מתקופת המלחמה לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.
לצד חוסר הכדאיות הכלכלית הברור בהפעלת הקו לעפולה, עמדה פעם נוספת סוגיית רוחב המסילה. במהלך מלחמת העולם השנייה הרחיבו הכוחות הבריטים את מסילת הברזל שלאורך חופי הים התיכון לרוחב הסטנדרטי המקובל בעולם. במסגרת עבודות אלו הוארך קו החוף של המסילה עד לביירות. שרידיו של קו זה ניראים כיום במנהרות החצובות שבקרבת ראש הנקרה. הרחבת מסילה זו לא כללה את הרחבתה של מסילת העמק, ועם תחילת הפעלת הרכבות בידי מדינת ישראל נוצר מצב בו הרכבות הנעות בציר הראשי לאורך החוף, אינן מתאימות לתנועה במסילת העמק הצרה.
בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הופעל הקו לעתים רחוקות, ולצורך סיורים תיירותיים בלבד. בחודש ספטמבר שנת 1951 נעשה שימוש אחרון במסילת העמק לצורכי תמרון אימונים של צה"ל. לאחר פעולה זו פסקה רכבת ישראל מלהפעיל את הקו לחלוטין. בשנת 1954 פורקו הקרונות והקטרים ששימשו בקו זה ונמכרו כגרוטאות. מתוך הצי הקטן ששירת ברכבת העמק בשנותיה הראשונות של המדינה נותרו רק קרון בודד וקטר קיטור עתיק. שני שרידים אלה מוצגים כיום במוזיאון הרכבת, הנמצא בתחנת המוצא של רכבת העמק בחיפה.
[עריכה] הניסיונות לחידוש המסילה
ניסיונות החידוש הראשונים של רכבת העמק היו עוד בשנות ה-50. באותה תקופה נערכו סקרי קרקע רבים ונבחנה האפשרות להסב את המסילה לרוחב סטנדרטי.
בשנת 1962 נערכו חילופי דברים בין ראש מועצת עפולה דאז יואש דובנוב לבין מנהל רכבת ישראל מנחם סבידור לגבי חידוש פעולתה של רכבת העמק. בפגישה שנערכה ב-13 ביוני הכריז סבידור כי אם יצליחו יישובי הסביבה להבטיח את ריכוזם של 400,000-500,000 טון סחורה בשנה שישונעו ברכבת, יהיה הפרויקט כדאי והחברה תתמוך בביצועו.
על אף הדין והדברים יוזמתו של דובנוב נכשלה לבסוף והרכבת לא שבה לצפור בשדות העמק כבעבר. למרות פירוק הציוד והפסקת תפעול הרכבות בקו חיפה-צמח, נשאר השטח עליו עברו פסי המסילה בידי רכבת ישראל. כיום, 60 שנים לאחר הפסקת תנועת הרכבות, חל איסור על בניה בתוואי בו עברה המסילה ולרוב שטחים אלו עומדים ריקים ולעתים אף מגודרים. עיריות ומועצות רבות הפכו שטחים פתוחים וצרים אלו לפארקים לרווחת הציבור אשר מנציחים לרוב את ההיסטוריה של רכבת העמק. אולם היו מספר מקומות בהם גורמים שונים השתלטו על תוואי הרכבת ומבקר המדינה אף נזף בהנהלת הרכבת בתחילת שנות ה־2000 על כך שלא עשתה דיו כדי לשמר את זכויותיה במקומות מסוימים. מסלולי הנחיתה של בסיס חיל-האוויר רמת דוד למשל, נבנו על קטע ניכר מתוואי המסילה וכל ניסיון להחייאת הרכבת באזור ידרוש מעקף משמעותי של הבסיס מכיוון דרום.
במרוצת השנים עלה מדי פעם בפעם הרעיון הישן של החייאת רכבת העמק. בשנת 1988 הוחלט על חידוש הפעילות בקו חיפה בית שאן כחלק מפרויקט תיירות גדול. באותו זמן גם נעשו שינויים בתוכנית המתאר לתוואי הרכבת כדי להתאים את התוואי המחודש לעובדות הקיימות בשטח שנבנו עם השנים על התוואי המקורי. לשם כך למשל הוזז תוואי המסילה המתוכנן אל מצפון לקיבוץ יגור ולא בתוך הקיבוץ כפי שהיה בעבר. בשנת 1998 נערך סקר הבוחן את התאמת השטח להקמת מסילת רכבת מודרנית ובחודש אוגוסט שנת 2003 הכריז שר התחבורה דאז אביגדור ליברמן כי במסגרת תוכנית החומש של רכבת ישראל יוחל בחודש יולי של שנת 2005 בחידוש מסילת הרכבת בין חיפה לבית שאן.
לשם כך הוגשה לאישור תוכנית לתשתיות לאומיות בה נערכו שינויים נוספים בתוואי המקורי בהתאם להתפתחויות נוספות שקרו בשטח מאז אושרו השינויים בתוואי שהוגדר בשנת 1988. שינויים אלו כוללים את הוצאת מסילת הרכבת ממרכז העיר עפולה ותכנון תוואי חדש אשר יעקוף את עפולה מצפון ובחלקו אף יעבור בחפיר. תחנת עפולה החדשה תמוקם במרכז העירוני החדש של האזור הנמצא בנקודה בין עפולה לעפולה-עילית. שינויים צנועים יותר ייערכו באזורים שונים כגון סמוך לכלא שאטה ובאזור המפרץ שם תוסט המסילה צפונה כדי לאפשר מעבר הקו ליד תחנת לב המפרץ ותחנת האוטובוסים האזורית במקום.
התוכנית, בהסתיגויות מסוימות, אושרה בידי ועדות התכנון בסוף 2005. לפיה, המסילה בקו החדש-ישן תופעל החל משנת 2010 [1] והיא עתידה להכיל חמש תחנות: חיפה, נשר, כפר יהושע (תחנה חדשה, לא זו ההיסטורית), עפולה ובית שאן.
בנוסף לתוואי המחודש, הגישה רכבת ישראל גם תוכנית לבניית תווואי חדש לגמרי מבית שאן למעבר הגבול בגשר שייח' חוסיין כדי לשנע מטענים מירדן לנמל חיפה. הרכבת העלתה גם הצעה לחדש את השלוחה הישנה לג'נין כדי לספק שירות לרשות הפלסטינית בעתיד.
[עריכה] תחנות רכבת העמק
עם פתיחתה של המסילה בין חיפה לדרעא נבנו לאורכה 10 תחנות, שמונה מהן נמצאות כיום בשטחי מדינת ישראל. במרוצת השנים, עם ההתפתחות שחלה באוכלוסיית האזור וריבוי היישובים בעמק יזרעאל נבנו תחנות נוספות. בשיא פעילותה של רכבת העמק, שנות ה-40 של המאה ה-20, היו לאורך קטע המסילה שבין חיפה לאל-חמה יותר מ-40 תחנות. בפסקה זו מובאות התחנות העיקריות לאורך המסילה בין חיפה לאל-חמה:
שמונה התחנות המקוריות מצוינות בגופן גדול:
[עריכה] תחנת חיפה
-
ערך מורחב – תחנת הרכבת חיפה מזרח
תחנת חיפה הייתה תחנת המוצא של מסילת העמק והראשונה להבנות לאורכה. התחנה נבנתה בתחילת המאה ה-20 בסגנון האופייני לתחנות הרכבת בדרום גרמניה. אבן הפינה למבנה התחנה הונחה ב־16 ביולי 1905, יום אחד בלבד לפני טקס החנוכה הרשמי של המסילה. התחנה כללה מתחם קטן של מבנים, המרכזי מביניהם היה מבנה מאורך שנבנה משלושה אולמות ובראשו מגדל שעון מעוטר. מבנה זה, ששימש כבית הנתיבות של התחנה, נפגע בפעולה צבאית שנקט ארגון האצ"ל כנגד השלטונות הבריטים. ב־20 בספטמבר 1946 הוכנס בחשאי מטען נפץ אל הבניין שהיה באותה שעה עמוס בנוסעים ועובדי הרכבת. טרם הפיצוץ נתקבלה הודעה טלפונית במשרדי התחנה והבריטים מיהרו לפנותה בהקדם. הפיצוץ שהתרחש גרם לקריסתם של חלקיו המערבי והמרכזי של המבנה ובכלל זה מגדל השעון.
חלקו המזרחי של המבנה, שנותר על תילו לאחר הפיצוץ, משמש כיום כתחנת הרכבת "חיפה מזרח". בתחנה זו הוקם "מוזיאון הרכבת", אשר מתעד את תולדות מסילות הברזל בארץ ישראל למן חנוכת מסילת יפו-ירושלים ועד לימינו.
[עריכה] תחנת הקילומטר ה-4.5
תחנה קטנה זו נבנתה כקילומטר ממזרח לצומת הצ'ק פוסט במרחק 4.5 קילומטרים מתחנת חיפה ומכאן שמה. בתחום תחנה זו הוקמו מחסנים רבים ועיקר הפעילות בה היה למטרת שינוע סחורות ולא לתחבורה אזרחית. כיום ניצב במקום מבנה אבן קטן בסמוך לשרידי הפסים אשר שימש בעבר כמגורי הפועלים בתחנה.
[עריכה] תחנת תל חנן
התחנה השנייה של מסילת העמק נבנתה בשנת 1904 ונודעה בשמה הערבי "בלאד א-שייח'", כשם הכפר הערבי הסמוך. בכפר זה נקבר בשנת 1935 מנהיג הכנופיות הערבי עז א-דין אל-קסאם, על שמו נקראת הזרוע הצבאית של ארגון הטרור "חמאס" והרקטה שבשימוש ארגוני הטרור הפלסטינים בעזה. ערביי המקום נודעו בהתנכלותיהן החוזרות ונשנות כנגד הרכבות הנעות על המסילה.
בשנת 1947 פשטו על הכפר חיילי ההגנה. בפעולה זו נהרג חנן זלינגר, שעל שמו נקרא היישוב היהודי שהוקם במקום. בשנת 1913 בנו הטורקים שלוחה חדשה שתחילתה בתחנה זו וסופה בעיר עכו.
[עריכה] תחנת נשר
תחנה זו הוקמה בשנת 1925 לטובת שינוע המלט המיוצר במפעל "נשר" אל חיפה. התחנה שימשה הטענת ופריקת סחורות בלבד, ולמעט קומץ עובדי המפעל לא שימשה לתחבורת אנשים. התחנה נפתחה לאחר שהמהנדסים הבריטים הוסיפו פס שלישי לפסי מסילת העמק הקיימים וכך הרחיבו את המסילה לרוחב סטנדרטי. הרחבת המסילה עד לתחנת נשר איפשרה חיבור קטע זה לרשת הרכבות הארצית.
[עריכה] תחנת יגור
תחנה שנבנתה בשנות העשרים של המאה ה-20 לטובת תושבי קיבוץ יגור. התחנה מוקמה בתחומי הקיבוץ והכילה בניין אבן ובו שלושה חדרים, המשמשים כיום כמחסנים.
[עריכה] תחנת אלרואי
תחנה שנבנתה בימי המנדט לרווחת תושבי מושב אלרואי. התחנה נבנתה כצריף עץ פשוט ומאוחר יותר נבנה במקום בניין קטן אשר נבנה מלבני בניין פשוטות והיה למעשה מחסה מפגעי מזג האוויר ותו לא, בדומה לתחנת אוטובוס של ימינו. לאחרונה שוקמה התחנה ושוחזרה ביוזמת תושבי אלרואי.
[עריכה] תחנת קריית חרושת
תחנת קריית חרושת נבנתה גם היא בתקופת המנדט, לבקשת תושבי המקום. הבריטים נענו לדרישת התושבים על אף שהמרחק בין תחנה זו לתחנת אלרואי לא עולה על קילומטר אחד. גם מבנה זה נבנה כתחליף לצריף עץ קודם והינו מבנה לבנים פשוט המכיל חדר קטן אחד והוא נמצא כיום בתחומי "פארק הקטר", פארק המנציח את מורשת רכבת העמק באזור.
[עריכה] תחנת כפר יהושע
תחנת כפר יהושע או בשמה המקורי תחנת "תל א-שמאם" הייתה התחנה השלישית מבין שמונה התחנות המקוריות שנקבעו בשנת 1905. התחנה הוקמה בנקודה מבודדת בחלקו המערבי של עמק יזרעאל שהיה אז אזור ביצות שומם, ושימשה כנקודת תספוק ותיקון לקטרים. במקום מולאו דודי הקיטור של הקטרים במים וכן נבנתה סדנה לתיקון קטרים וקרונות תקולים. התחנה הכילה שמונה מבני אבן בסגנון גרמני אשר נמצאים במקום גם היום. המבנה המרכזי היה בן שתי קומות ובו שכנו משרדי התחנה. קומתו העליונה של מבנה זה שימשה כמקום מגוריה של משפחת מנהל התחנה. בפאתו המזרחית של בניין זה מצויה כתובת מסולסלת בערבית המציינת את שם התחנה. ממזרח למבנה המרכזי נבנה מגדל מים עגול אשר בו נשמרו המים למילוי הקטרים. שאר המבנים בתחנת כפר יהושע שימשו כמקום מגורי עובדי התחנה, שירותים ציבוריים לנוסעים, מחסן פחמים ובתיהם של הבומבז'י (השואב, שתוארו הינו שיבוש של המילה "פומפה" - משאבה) ושל קוון המסילה.
מבני תחנת כפר יהושע עברו שיפוץ מקיף בשנת 2005 לרגל חגיגות מאה השנים להיווסדה של רכבת העמק. ב-6 ביוני 2008 נערך במקום טקס חנוכת המוזיאון לתולדות רכבת העמק. המוזיאון, הפועל בבניין תחנת הרכבת הישן, כולל תצוגה אור קולית מרהיבה, מוצגים מקוריים מימי רכבת העמק, ותמונות מימי פעולת הרכבת. בחצר המוזיאון הוצבו קרונות ישנים של הרכבת, ומכשירים ששימשו בזמן פעולת הרכבת.
[עריכה] תחנת כפר ברוך
תחנת כפר ברוך, הוקמה בשנת 1926 לאחר הקמתו של המושב השני בעמק ולרווחת תושביו. משך שנים רבות הייתה התחנה מבנה עלוב וקטן אשר שימש רק כמקום המתנה לנוסעים המצפים לבוא הרכבת. בתקופה זו לא נמכרו כרטיסים במקום והנוסעים שעלו בתחנה נאלצו "להסתדר" עם הכרטיסן הערבי ולשכנעו כי ייאשר את נסיעתם. נוהג זה השתרש בפולקלור הנקשר ברכבת העמק ועד מהרה הפך למקובל בקרב נוסעיה הצעירים של הרכבת. תחנת כפר ברוך הוקמה מצפון למושב וכיום לא נשאר ממנה דבר.
[עריכה] תחנת עפולה
-
ערך מורחב – תחנת הרכבת עפולה
תחנת עפולה (אשר כונתה גם "פוּלֶה") הייתה התחנה הרביעית משמונה התחנות המקוריות שנבנו עם הקמת המסילה. התחנה נקראה בתחילה על שם הכפר הערבי הקטן שבתחומו הוקמה, ואשר התפתח במרוצת השנים לעיר עפולה של ימינו וזאת הודות לרכבת העמק. מתחנה זו נמתחה המסילה אל ג'נין בשנת 1913 ובסמוך אליה נבנו מחנות צבא רבים.
במשך שנים הייתה התחנה מרכזה המסחרי של העיר, ובשנת 1922 הוקם בתחומי התחנה סניף דואר ששימש את כל יישובי העמק. בשנת 1945 נפגעה התחנה במסגרת פעולות "ליל הרכבות".
[עריכה] תחנת עין חרוד
בשנת 1921 הוקם בקרבת מעיין חרוד הקיבוץ הראשון בעמק יזרעאל - עין חרוד. זמן קצר לאחר הקמת הקיבוץ הוקמה תחנה קטנה אשר שימשה את תושביו. במשך שנים רבות נקראה התחנה "תחנת רכבת עין חרוד", וזאת למרות שבשנת 1927 העבירו תושבי הקיבוץ את מקום מושבם לגבעה סמוכה, מרוחקת מהתחנה. רק שנים רבות לאחר הקמת התחנה שונה שמה לתחנת "כפר יחזקאל" או תחנת "גבע", כתלות במקום מגוריו של הנשאל לשם התחנה. כיום קיימים במקום מבנה לבנים אשר שימש שמבנה ההמתנה לנוסעים ומחסן בנוי אבן הממוקם כ-100 מטרים מזרחית למבנה התחנה.
[עריכה] תחנת תל יוסף
תחנה קטנה זו שימשה את תושבי קיבוץ עין חרוד לאחר שעברו למקום בו נמצא הקיבוץ כיום. במקום הוקם צריף קטן ולידו הוצב שלט הנושא את שם התחנה. התחנה ניצבה בסמוך לצומת הכניסה לקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, וכיום לא נשאר לה זכר.
[עריכה] תחנת שאטה
תחנת "שאטה" שימשה את תושבי קיבוץ בית השיטה. לצד מבני חאן קדום, הוקמה התחנה שכללה מספר מבני אבן, אשר המרשים שבהם בן שתי הקומות, מצוי כיום בתחומי בית סוהר שאטה. בעת שלטון המנדט הבריטי הוקמה לצד התחנה, על גבי החאן מבנה תחנת משטרה טגארט, עם הקמת המדינה, אוכלס המבנה על ידי שירות בתי הסוהר ובמקום ניפתח בית סוהר שאטה הפועל עד היום וכולל בתוכו, לאחר הרחבתו, את מבנה התחנה. בשנת 2003 שופצה התחנה על ידי האסירים שלא על פי רוח הבניין המקורית, יחד עם זאת לא ניפגע המבנה באופן חמור. קודם לשיפוץ שימש המבנה כנגריית הכלא וכיום הוא משמש למשרדים ומחסן.
[עריכה] תחנת "השדה"
תחנה זו הוקמה בינואר 1934 ושימשה את חברי קיבוץ "השדה" (לימים שדה נחום). התחנה הוקמה לאור בקשתם של חברי הקיבוץ שחששו משימוש בתחנת בית שאן הערבית בזמן המרד הערבי. בתחנה לא הוקם כל מבנה והסימון היחיד לה היה שלט ובו נכתב שם התחנה באנגלית, עברית וערבית.
[עריכה] תחנת בית שאן
בבית שאן הוקמה התחנה החמישית מבין שמונה התחנות המקוריות אשר נקראה בתחילה "ביסאן", כשמו הערבי של המקום. בתחילת המאה ה-20 הייתה בית שאן עיירה ערבית קטנה ומוזנחת והסולטן הטורקי החליט על הקמת התחנה במקום כדי לעודד התפתחות כלכלית שתביא לעליית תשלומי המיסים באזור זה. תקוותיו של הסולטן נתבדו ורק עם תחילת ההתיישבות היהודית בבית שאן החל המקום מתפתח. בתחנה, שנבנתה בכניסה הצפונית אל העיירה, הוקמו מספר מבני אבן ששרידיהם ניצבים במקום עד ימינו. בשנת 2006 עתידה מועצת בית שאן להתחיל בשיפוץ מבני התחנה והקמת פארק תיירותי במקום.
[עריכה] תחנת בית יוסף
תחנת בית יוסף הוקמה בשנת 1937 בסמוך למושב הנושא את אותו השם. במרוצת השנים חרבה התחנה וכיום לא נותר ממנה זכר ומקום קיומה בעבר אינו ידוע.
[עריכה] גשר
תחנת גשר, או בשמה הערבי באלט אל-מאחטה הייתה השישית מבין שמונה התחנות המקוריות לאורך המסילה. עם בנייתה הייתה תחנה זו הנמוכה בתחנות הרכבת בעולם כולו. 500 מטרים מצפון לתחנה זו הוקמה ה"קרנטינה" - תחנת הסגר לבעלי חיים אשר יובאו לארץ ישראל מסוריה. מבני התחנה נהרסו לאחר קום המדינה כדי שלא ישמשו מקום מסתור למחבלים. בעת פעילותה שימשה התחנה את יושבי המושבה מנחמיה וקיבוץ גשר.
[עריכה] נהריים
תחנת נהריים נבנתה בשנת 1937 בסגנון הבינלאומי במקום אשר מכונה כיום "אי השלום" ושנמצא בתחומי ממלכת ירדן.
[עריכה] אשדות יעקב
תחנה זו הידועה בשמה הערבי "דלהמיה" ואכן שירתה את תושביו הערבים של כפר זה. עם הקמתו של קיבוץ אשדות יעקב במקום בשנת 1935 שימשה התחנה גם את תושבי הקיבוץ. בתחנה זו לא היה כל מבנה, והרכבת עצרה בצידו של שלט קטן ממדים שנשא את השם "דלהמיה" בשלוש שפות.
[עריכה] תחנת חניית ארלוזורוב
תחנת חניית ארלוזורוב (באנגלית: Arlosorow Halt), נקראה על שמו של חיים ארלוזורוב והייתה התחנה היחידה שנקראה על שמה של אישיות יהודית. התחנה הוקמה בשנת 1937 כדי לשרת את תושבי הקיבוצים מסדה ושער הגולן שהוקמו גם הם לזכרו של ארלוזורוב. עם הקמתה החליפה תחנה זו את תחנת עמק הירדן הזמנית, במקום הוקם צריף פח ששימש מחסה מפגעי מזג האוויר, אך כיום לא נותר לו כל זכר.
[עריכה] תחנת עמק הירדן
תחנה זמנית אשר הוקמה בשנת 1936 כדי לאפשר לתושבי עמק הירדן היהודים נסיעה בטוחה ברכבת תוך הימנעות מביקור בתחנת צמח אשר שכנה בסמוך ליישוב ערבי, ביקור שהיווה סכנה למתיישבים היהודים במהלך המרד הערבי. התחנה, שהוקמה מכספי הקיבוצים בסביבה, היוותה פתרון זמני לתקופת הפרעות וסומנה על ידי שלט פח קטן. עם הקמתה של "חניית ארלוזורוב" בוטלה התחנה.
[עריכה] תחנת צמח
-
ערך מורחב – תחנת הרכבת של צמח
צמח הייתה התחנה הצפונית ביותר בקו מסילת העמק שנמצא התחומי ישראל. התחנה הייתה אחת משמונה התחנות המקוריות ובעת בנייתה הייתה צמח לא יותר מאשר כפר קטן שאוכלוסיית הבדואים שבו גרה במבנים ארעיים. לאחר בניית התחנה החל המקום מתפתח, ובתקופת המנדט הבריטי מנתה
האוכלוסייה בו כ-3,500 תושבים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה תחנת צמח תחנת הגבול שבין ארץ ישראל הבריטית לבין סוריה הצרפתית, וזאת למרות שהגבול בין שתי המעצמות עבר בתקופה זו בנהר הירמוך. הגדרתה של צמח כתחנת הגבול נעשתה מטעמי נוחות ששירתו הן את הבריטים והן את הצרפתים.
לאחר הקמתה של תחנת צמח הוקם בקרבתה מזח ימי ממנו יצאו ספינות אל עבר טבריה. בתחום התחנה מספר מבני אבן, ביניהם בית נתיבות דו קומתי ומגדל מים בנוי אבן בזלת, חומר בנייה מסורתי ביישובים שסביב הכנרת.
[עריכה] תחנת אל חמה
תחנת אל חמה הייתה האחרונה מבין שמונה התחנות המקוריות שנבנו בשנת 1904. התחנה, שממוקמת בכניסה לאתר המרחצאות הרומי, הכילה מספר מבני אבן, אשר מרביתם ניצבים במקום גם כיום. במבנים אלו ישבו מקימי קיבוץ מבוא חמה כשהחלו לשפץ את אתר המרחצאות. מבנה התחנה המרכזי משמש כיום כחווה לגידול דגים וניתן להבחין בשלט הפח הנושא את שם התחנה התלוי עליו. תחנת אל חמה מרוחקת 95.3 קילומטרים לאורך המסילה מתחנת חיפה. 66 הקילומטרים הנותרים עד למפגש עם המסילה החיג'אזית נמצאים כיום בשטחה של סוריה.
[עריכה] עובדות ופולקלור
בעת פעילותה שברה רכבת העמק מספר שיאים בינלאומיים בתחום הרכבות, חלקם נשברו רק שנים רבות מאוחר יותר וחלקם עדיין לא נשברו:
[עריכה] התחנה הנמוכה בעולם
עם השלמת הקו מחיפה לצמח הוכרזה תחנת נהריים כתחנת הרכבת הנמוכה ביותר בעולם כולו. התחנה, שגובהה 246 מטרים מתחת פני הים, החזיקה בשיא זה עד להקמתה של תחנת הרכבת בסדום, בגובה של 400 מטרים מתחת לפני הים.
[עריכה] רכבת מפרש
בימי מלחמת העולם הראשונה שימשה רכבת העמק לניוד הצבאות הטורקי והגרמני לרוחבה של הארץ. המחסור החמור בפחם גרם לא פעם להשבתה מוחלטת של הרכבות בארץ כולה, ובכלל זה גם רכבת העמק. כדי להתגבר על המחסור בפחם הגו המהנדסים הגרמניים שיטה מקורית ביותר להנעת הרכבת. הם בנו קרונות מיוחדים אשר במרכזם תורן גבוה ועליו מתוח מפרש בד. החיילים הגרמנים ניצלו את הרוחות המערביות הערות הנושבות תדיר בעמק והניעו את הקרונות באנרגיית הרוח. ברם, עד מהרה הסתבר כי פתרון זה יעיל רק בכיוון אחד וזמן קצר לאחר מכן נוספו מנועי עזר קטנים שנועדו למשוך את הקרונות כאשר הרוח הייתה הפוכה מכיוון הנסיעה. ככל הידוע זהו הניסיון היחיד בעולם להנעת קרונות על מסילה בעזרת מפרש.
[עריכה] שיא המהירות
בשנת 1916 שברה רכבת העמק את שיא המהירות של כל הזמנים בנסיעה על מסילה צרה. במקרה ייחודי ויוצא דופן הגיע קרון רכבת למהירות של 100 קמ"ש, מהירות שיא גם ביחס לכל כלי תחבורה אחר באותה התקופה. סיפור המעשה מתחיל עם הגיעה של טייסת מטוסי קרב גרמנית לקרבת מרחביה. הגרמנים ביקשו ליצור קרונות קטנים בעלי יכולת הנעה עצמית אשר ישנעו את החיילים והטייסים לאורכה של המסילה. מפאת החוסר במשאבים בימי המלחמה הוחלט לבסוף על ידי מפקד הקו, בעצת מפקדי הטייסת, להתקין על אחד הקרונות גוף ומנוע של מטוס אשר יצא משימוש.
בנסיעת הניסיון נקשר גוף המטוס לקרון היטב ומשהונע המנוע האיצה הרכבת למהירות שיא מסחררת. עקב יכולתו של מדחף המנוע ליצור דחף בכיוון אחד בלבד נגזר על נוסעי הקרון להגיע עד לחיפה ושם להסתובב בסובת רכבות מיוחדת ולשוב על עקבותיהם. בהמשך פותח הרעיון וגוף המטוס הותקן על ציר המאפשר סיבוב המנוע והמדחף. כך ניתן היה להפנות את הקרון לאחור גם ללא סובת רכבות מיוחדת.
[עריכה] לקריאה נוספת
- דוד תירוש, רכבת העמק, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1988.
- אילן פלקוב, רכבות בארץ ישראל, הוצאת רכבת ישראל, 1982.
- William Ochsenwald, The Hijaz Railroad, Univesity Press of Virginia, 1980.
- R. Tourret,The Hijaz Railroad, Tourret Publishing, 1989.
- James Nicholson, The Hijaz Railroad, Stacy International Publishing, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רכבת העמק חולמת על שלום - דוד הכהן, ynet תיירות
- השיר "רכבת העמק" - מילים: יורם טהרלב, לחן: מוני אמריליו
- העיכוב בתוכנית חידוש רכבת העמק
