צ'יפריאנו דה רורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'יפריאנו דה רורה (איטלקית: Cipriano de Rore, נולד ב-1515 או 1516, נפטר בין 11 בספטמבר ל-20 בספטמבר 1565) היה מלחין ומורה פלמי. הוא היה מייצג מרכזי של דור המלחינים הפרנקו-פלמים אחרי ז'וסקן דה פרה, שיצאו לחיות ולעבוד באיטליה והיו גורם מעצב בהתפתחות סגנונות הרנסאנס המאוחר שם. דה רורה היה גם אחד הבולטים ביותר בין מלחיני המדריגל באמצע המאה ה-16.
[עריכה] חייו
מחקר עכשווי קבע את מקום הולדתו כרונסה (Ronse), עיר בפלנדריה, ממש על הגבול הלשוני בין האזורים דוברי הצרפתית לאלה הדוברים פלמית, ונראה שנולד למשפחה עשירה. אין ידע ממשי על ראשית הכשרתו המוזיקלית, אם כי מחקר מסוים מרמז לקשר עם מרגרט מפארמה, שנסעה לנאפולי בשנת 1533 להינשא לבן משפחת מדיצ'י. ייתכן שדה רורה נלווה אליה והשתלם במוזיקה באיטליה; לחילופין, ייתכן שרכש את הכשרתו המוזיקלית באנטוורפן. זה מכבר הועלתה טענה, לפיה למד בוונציה אצל אדריאן וילארט ושר שם במקהלת הקתדרלה, אבל קשה למצוא ראיות התומכות בהשערה זו; עם זאת, זמר בתקופה מוקדמת זו בסאן מארקו לא היה מותיר בהכרח ראיות לפועלו. בשנת 1542 שהה בברשה, שם נשאר כנראה עד 1546; במהלך תקופה זו החל לעשות לו שם כמלחין, בעקבות פרסום ספר מדריגלים ושני ספרי מוטטים, שהתקבלו בהערכה רבה.
בשנת 1547 התקבל לשירותו של הדוכס ארקולה השני ד'אסטה בפרארה כמנצח מקהלה. ג'אקה דה ורט היה בין תלמידיו שם, וכמוהו גם לוצאסקו לוצאסקי, ראש וראשון למה שיהיה בהמשך לאחד המוסדות המוזיקליים המתקדמים ביותר באיטליה של שלהי הרנסאנס.
כשארקולה הלך לעולמו בשנת 1559, הציע רורה את שירותי ליורשו, אלפונסו, אבל הדוכס החדש סירב ומינה במקומו את פרנצ'סקו דלה ויולה.
משנת 1560 עד 1563 עבד רורה אצל מרגרט מפארמה בבריסל ואצל בעלה אוטאביו פארנזה בפארמה. ב-1562 התמנה למנצח מקהלה בקתדרלת סאן מארקו בונציה, אבל התפטר בשנת 1564 וחזר לפארמה, שם מת.
[עריכה] יצירות והשפעה
רורה נודע אמנם בעיקר במדריגלים האיטלקיים שלו, אך כתיבתו הייתה פוריה גם בתחום המוזיקה הדתית, הן במיסות והן במוטטים. נקודת המוצא שלו הייתה במוזיקה של ז'וסקן דה פרה, והוא פיתח רבות מן הטכניקות שלו בעקבות סגנונו של המלחין הוותיק ממנו. נוסף לחמש מיסות, כתב בסביבות 80 מוטטים, הרבה מזמורי תהילים, מוטטים חילוניים ופסיון על פי יוחנן.
פרסומו המתמשך של רורה בא לו, מכל מקום, מן המדריגלים שחיבר. הוא היה, ללא עוררין, מחבר המדריגלים בעל ההשפעה הרבה ביותר באמצע המאה ה-16. הוא כתב יותר מ-120 מהם, בסך הכול עשרה ספרים נפרדים, שיצאו לאור בין 1542 ל-1565; מדריגלים אחרים התפרסמו בנפרד. רובם כתובים לארבעה או חמישה קולות, אחד לשישה ואחר לשמונה; נימת כתיבתו נוטה לכובד ראש, בייחוד בניגוד לאופי הקליל ששיוו ליצירתם כותבי המדריגלים המוקדמים כמו יאקוב ארקאדלט ופיליפ ורדלו.
נוסף לכך התנסה רורה בכרומטיות, שהייתה לאופנה באמצע המאה. הוא היה קונטרפונקטיסט מחוכם והשתמש בטכניקות קנון, חיקוי ולמעשה בכל משאבי הפוליפוניה כפי שהתפתחו בראשית המאה ה-16 לכתיבת מוזיקה לטקסטים חילוניים. השפעת סגנונו של רורה ניכרת בעליל בכתיבתם של לאסוס, פלסטרינה, פיליפה דה מונטה ואפילו קלאודיו מונטוורדי, המאוחר בהרבה. כדברי המוזיקולוג המפורסם אלפרד איינשטיין בספר "המדריגל האיטלקי" (1949):
 |
ממשיכו הרוחני האמיתי של רורה היה מונטוורדי. רורה מחזיק במפתח לכל התפתחות המדריגל האיטלקי אחרי 1550. |
 |
רורה חיבר גם מוטטים חילוניים בלטינית, צורת "כלאיים" חריגה יחסית באמצע המאה ה-16, המקבילה למדריגל הדתי, ה"מדריגלה ספיריטואלה". מבחינה סגנונית, המוטטים הללו דומים למדריגלים שלו.
[עריכה] הערות שוליים וקריאה נוספת
- Alvin H. Johnson, "Cipriano de Rore," in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
- Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
- Alfred Einstein, The Italian Madrigal. Princeton, N.J., 1949.
- Patrick Macey, Bonfire Songs: Savonarola's Musical Legacy. Oxford, Clarendon Press. 1998. ISBN 0-19-816669-9
- Allan W. Atlas, Renaissance Music. New York, Norton, 1998. ISBN 0-393-97169-4
- אלווין ה. ג'ונסון, "צ'יפריאנו דה רורה" ב"מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים", עורך סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, הוצאת מקמילן, 1980 ISBN 1-56159-174-2
- גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, ו. ו. נורטון ושות', 1954, ISBN 0-393-09530-4
- אלפרד איינשטיין, "המדריגל האיטלקי", פרינסטון, ניו ג'רזי, 1949
- פטריק מייסי, "שירי מוקד: מורשתו המוזיקלית של סבונארולה", אוקספורד, הוצאת קלארנדון, 1998, ISBN 0-19-816669-9
- אלאן ו. אטלס "מוזיקה של הרנסאנס", ניו יורק, נורטון, 1998, ISBN 0-393-97169-4
