הר מקינלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקינלי
מקינלי, צילום מהפארק הלאומי דנאלי
גובה	6,194 מטר. ההר הגבוה באמריקה הצפונית.
מיקום	אלסקה שבארצות הברית
רכס הרים	רכס אלסקה
העפלה ראשונה	7 ביוני 1913 על ידי צוות בן ארבעה מטפסים, בראשותו של הדסון סטק
מסלול ההעפלה הקל	מערבי, טיפוס קרחונים/שלג
קואורדינטות	63°5′51″N 151°00′20″W

הר מקינלי (באנגלית: Mount McKinley) או דנאלי הוא ההר הגבוה ביותר באמריקה הצפונית ומתנשא לגובה 6,194 מטר. ההר נמצא במדינת אלסקה בארצות הברית כ-210 קילומטר צפון-צפון-מערב לעיר אנקורג' וכ-250 קילומטר דרום-מערב מפיירבנקס, בתחומי הפארק הלאומי דנאלי.

השם דנאלי פירושו "הגדול" בשפה הדינאינא והוא השם הרשמי של ההר באלסקה. השם מקינלי ניתן להר באופן רשמי ב-1897 על שם נשיא ארצות הברית, ויליאם מקינלי על ידי היזם המקומי, וויליאם א' דיקי. למקינלי עצמו לא היה כל קשר לאזור או להר.

[עריכה] מאפיינים ייחודיים

להר מקינלי התרוממות גבוהה ומסיבית יותר מאשר להר האוורסט. אמנם, במדידה מעל פני הים, פסגת האוורסט גבוהה מהמקינלי בכ-2700 מטר. הסיבה לכך היא שבסיס האוורסט עומד על הרמה הטיבטית, מישור בגובה 5,200 מטר, כלומר- התרוממות יחסית של כ-3,700 מטר. לעומתו, בסיס הר מקינלי נמצא בגובה 600 מטר מעל פני הים, מה שנותן לפסגה גובה של 5,500 מטר ביחס לסביבה הקרובה.

ההר מתאפיין גם בקור ומזג אוויר קיצוניים במיוחד. מד חום שהושאר בגובה 4,600 מטר על ההר, במשך 19 שנה, הגיע למדידת שיא של 73- מעלות צלזיוס. טיפוס על ההר טומן בחובו סיכון גבוה במיוחד לחלות במחלת גבהים. הסיבה היא לא רק הגובה הרב אלא אף מיקומו הצפוני של הר.

[עריכה] היסטוריה

ההר מוזכר לראשונה ביומני רב החובל ג'ורג' ונקובר, קצין בצי הבריטי שחקר את האזור בסוף המאה ה-18. ונקובר כתב כי ראה את פסגתו המושלגת ממרחק של 350 קילומטרים, בעודו בלב ים.

הנסיון הראשון לטפס לפיסגת ההר נעשה ב-1903 על ידי השופט ג'יימס וויקרשם. הניסיון נערך מהצד הצפוני הקרוי היום "קירו של וויקרשם". למסלול סכנת מפולות שלגים ולא טיפסו אותו מ-1963.

ב-1903 חוקר הקוטב הנודע, פרדריק קוק, טען שהצליח להגיע לפסגה, אך מאוחר יותר התברר ששיקר. בעקבות התערבות בבר בפיירבנקס ב-1910, משלחת של ארבעה מחפשי זהב קיוו להוכיח שאיש מעולם לא היה על הפסגה, ולהבטיח שאלסקאים יהיו הראשונים להיות שם. בדצמבר אותה שנה, המשלחת יצאה מפרבנקס על גבי סוסים ומזחלת כלבים. לאף אחד מחברי המשלחת לא היה נסיון כל שהוא בטיפוס הרים. במשך חמישה חודשים הם עשו דרך של כ-200 ק"מ, כשהם מתקיימים על צייד ודייג בלבד. בסופו של דבר, שניים מהם הצליחו להגיע לפסגתו הצפונית של ההר, רק 250 מטר מהפסגה הנכספת.

פיסגת ההר האמיתית נכבשה לראשונה, על ידי צוות בן ארבעה מטפסים, בראשותו של הדסון סטק ב-7 ביוני 1913. דרכם להר הייתה דומה לזו של המשלחת הקודמת.

בשנות ה-50, נכנסו לשימוש מטוסי סקי, שעזרו לקצר את הדרך הארוכה לפסגה. המטוסים אפשרו למטפסים רבים יותר לנסות ולהגיע למעלה, ומספר המנסים עלה בהתאם.

הישראלים הראשונים להגיע לפסגת ההר היו דורון אראל (הישראלי הראשון שהגיע לפסגת האוורסט) ומיכאל תמיר ב-1987.