אלכסנדר זמלינסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר זמלינסקי (בגרמנית Alexander von Zemlinsky אלכסנדר פון צמלינסקי) (14 באוקטובר 1871 - 15 במרץ 1942) היה מלחין, מנצח ומורה יהודי-אוסטרי.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונעורים
זמלינסקי נולד בווינה ולמד נגינה בפסנתר מגיל צעיר. הוא ניגן בעוגב בבית הכנסת שלו בחגים והתקבל לקונסרבטוריון בווינה בשנת 1894. הוא למד שם פסנתר אצל אנטון דור וזכה בפרס הפסנתר של בית הספר בשנת 1890. הוא קיבל גם שיעורי קומפוזיציה והחל להלחין.
זמלינסקי פגש את בכמה הזדמנויות את יוהנס ברהמס, שבמסגרת פעולותיו לעודד את זמלינסקי, המליץ על שלישיית הקלרנית שלו (1896 לפני חברת ההוצאה לאור זימרוק. זמלינסקי פגש גם את שנברג, כשזה הצטרף אל ה"פוליהימניה", תזמורת שזמלינסקי הקים בשנת 1895, כצ'לן. השניים היו לחברים קרובים ובהמשך פיתחו הערצה הדדית. זמלינסקי נתן לשנברג שיעורי קונטרפונקט והיה בכך למורה המוזיקה הרשמי היחיד שהיה לשנברג מעודו. בהמשך ילמד גם את אריך וולפגנג קורנגולד.
בשנת 1897 התקיים ביצוע הבכורה של הסימפוניה השנייה (למעשה השלישית שכתב, ולפעמים ניתן לה מספר זה) בווינה, ונחל הצלחה. למוניטין שלו כמלחין ניתן עידוד נוסף כאשר גוסטב מהלר ניצח על ביצוע הבכורה של האופרה שלו, Es war einmal באופרת החצר בשנת 1900. בשנת 1899 התמנה זמלינסקי לקאפלמייסטר בתיאטרון קרל בווינה.
[עריכה] אלמה מהלר והמשך הקריירה
בשנת 1900 פגש זמלינסקי את אלמה שינדלר (שתהיה לאלמה מאהלר) והתאהב בה. הוא עזר לה בעבודה על כמה מן השירים שכתבה. האהבה הייתה הדדית, אם כי אלמה התנסתה בלחץ רב מצד חברים קרובים ובני משפחה לשים קץ לקשר. מה שהטריד אותם בעיקר היה העדרו של שם בינלאומי משמעותי ומה שנראה לחלקם כהופעה חיצונית דוחה. בסופו של דבר נכנעה אלמה ללחץ וניתקה את יחסיה עם זמלינסקי. היא פגשה את גוסטב מהלר בשנת 1901, ולאחר ששכנעה את עצמה שהיא אוהבת אותו, נישאה לו במרץ של השנה שאחריה. זמלינסקי נשא לאישה את אידה גוטמן, בשנת 1907, אך הנישואים היו אומללים וזמלינסקי ניהל פרשיות אהבים רבות. לאחר מותה של אידה בשנת 1928, התחתן זמלינסקי - ב-4 בינואר 1930, עם לואיז זאקסל, אישה צעירה ממנו בעשרים ותשע שנים, שלמדה אצלו שירה מאז 1914. אלה היו יחסים מאושרים הרבה יותר, שנמשכו עד מותו של זמלינסקי.
בשנת 1906 התמנה זמלינסקי לקאפלמייסטר ראשון של הפולקסאופר של וינה, ומשם עבר לעבוד ב"דויטשה לאנדסתיאטר" בפראג, משנת 1911 עד 1927; שם ניצח בביצוע בכורה על "ציפיה" (Erwartung) של שנברג, בשנת 1924. אחר כך עבר זמלינסקי לברלין, שם לימד ועבד אצל אוטו קלמפרר בניצוח על הקרולאופר. עם עליית הנאצים לשלטון, נמלט לוינה בשנת 1933. בווינה לא עבד בשום משרה רשמית, אלא התרכז בהלחנה ובהופעה מזדמנת כמנצח אורח. בשנת 1938 עבר לארצות הברית והשתקע בניו יורק. הוא מעולם לא למד אנגלית, וכאשר התערערה בריאותו עקב שורה של התקפי שבץ, הפסיק להלחין. הוא מת בלארצ'מונט, ניו יורק, מדלקת ריאות.
[עריכה] יצירתו
יצירתו הנודעת ביותר של זמלינסקי היא כנראה "הסימפוניה הלירית" (1923), יצירה בת שבע פרקים לתזמורת וסולני סופרן ובריטון, על פי שירים מאת המשורר הבנגלי רבינדרנאת טאגור (בתרגום לגרמנית). זמלינסקי השווה את יצירתו זו, במכתב למו"ל שלו, לשיר על הארץ של מהלר. היצירה נתנה השראה ל"סוויטה הלירית" של אלבן ברג, המצטטת ממנה ומוקדשת לזמלינסקי.
יצירות אחרות לזתמרות הן הפואמה הסימפונית "בת הים" Die Seejungfrau, שביצוע הבכורה שלה היה באותו קונצרט עם "פליאס ומליסנדה" של שנברג (בווינה, 1905) וסינפונייטה מאוחרת בת שלושה פרקים (1934), יצירה שזכתה להתפעלותו של שנברג, בסגנון דומה לזה של היצירות הסימפוניות שחיברו פאול הינדמית, קורט וייל ודימיטרי שוסטקוביץ' באותה תקופה). עוד חיבר מוזיקה קאמרית, ממנה ראויות לציון ארבע רביעיות מיתרים, וסדרת אופרות, ביניהן "טרגדיה פלורנטינית" (Eine Florentinische Tragödie)(1915-16), על פי אוסקר ויילד, והבאלט "ניצחון הזמן" (1901)Der Triumph der Zeit
השפעתו של ברהמס ניכרת ביצירותיו המוקדמות של זמלינסקי (אלה שהמריצו עידוד מצד ברהמס עצמו), בעוד שיצירותיו המאוחרות יותר אימצו הרמוניות מורחבות מן הסוג שהיה נהוג בשימוש אצל וגנר, ושגם השפעת מהלר ניכרה בהן. בניגוד לידידו שנברג, הוא מעולם לא כתב מוזיקה אטונאלית, ומעולם לא השתמש בטכניקת שנים-עשר הטונים.
כמנצח, זכה זמלינסקי להערכת מלחינים כמו וייל וסטרווינסקי, הן על ביצועי מוצרט והן על אלה של מוזיקה חדשה.
[עריכה] ראו גם
רשימת יצירות נבחרות בוויקיפדיה האנגלית.
